יומן, יום שישי, 16:40
היום החלטתי סוף סוף להזמין את דלית לדייט. קניתי את הזר הכי יפה שמצאתי, והשקעתי לא מעט שקלים על פרחים טריים. עמדתי ליד המזרקה בכיכר רבין, מרגיש בעננים, מחזיק קפדנית את הזר. דלית לא נראתה בסביבה. חיפשתי אותה במבט, והוצאתי את הנייד להתקשר. אף אחד לא ענה.
“אולי היא מתעכבת”, חשבתי, וניסיתי שוב. הפעם דלית ענתה.
“אני כבר כאן, איפה את?” שאלתי מיד.
“אין בינינו שום דבר יותר!” פלטה דלית.
“סליחה? למה? מה קרה?” ניסיתי להבין.
“זה בגלל הזר שלך!” ענתה ברוגז.
“מה לא בסדר איתו?” תמהתי, מבולבל לגמרי.
***
האמת, ביליתי חצי שעה במשתלה ברחוב אבן גבירול, לא הצלחתי להחליט. אדמוניות, חרציות, שושנים, אפילו סחלבים בלבול של ממש. הכל היה מסודר יפה, שפע של צבעים. הרגשתי אבוד.
זכרתי שבפעם הראשונה שיצאתי עם דלית, היא דיברה הרבה על פרחים חלק היא שונאת, על אחרים לא מפסיקה להסתכל. אבל אז הייתי מרוגש מהפגישה, מהקולה של דלית, ומהיין הלבן ששתינו בבית קפה קטן בדיזינגוף סנטר. בדרך כלל אני יודע לנהל שיחה, הפעם רק הנהנתי והתפעלתי מהשיער שלה ומהחיוך המשוגע שלה, ולא האזנתי ממש למילים.
אז מה היא אמרה בדיוק על פרחים? הייתי חייב לבחור זר ולא ידעתי מה, ועד שמכרזת החנות ניסתה לדחוף לי חרצית צלצל הפלאפון. אמא.
“נו יונתן, עוד לא סגרת? כבר שישי, אולי תקפוץ לסוף שבוע אצלנו במושב מגל?”
“אי אפשר, אמא, יש לי מיליון דברים”, עניתי, מנסה לא להתרגז.
“סבתא יושבת מחכה לך כבר שעתיים, בודקת אם באת”, שמעה ברקע את הסבתא שואלת שוב “הוא כבר בדרך?”
“אמא, מצטער, באמת הרבה עיסוקים”, מיהרתי לקטוע ולהיפרד.
לא היה לי כוח לכל שיחות הניחומים של אמא. סבתא כבר שנים לא מרגישה טוב, אבל אני גם צריך את הזמן שלי. לא יכול לעזוב הכל ולהיות כל יום במושב.
כל זה תוך כדי ניסיון להיזכר אילו פרחים דלית אוהבת. באמת, כמה זה חשוב להתעקש? גם ככה כל הנשים אותו הדבר עם הדברים הקטנים האלה.
המוכר כבר איבד סבלנות למבוכה שלי. “אתה חייב לעשות החלטה, אדוני, אנשים מחכים.”
עלתה לי פתאום חצי זכרון “משהו עם הוורדים אמרה במפורש שהיא שונאת קוצים.” אז פסלתי ורדים.
בחרתי זר גרברות ענק, צבעוניות, מרשימות פשוט כסימן תשומת לב. מיהרתי לצאת, עבודה חיכתה לי, נגמרה לי הפסקת הצהריים.
הפגישה נועדה ליד המזרקה בכיכר. איחרתי, הבוס תקע אותי בישיבה מפתיעה אמר שמצפה לי קידום בקרוב. הודעתי לדלית שאאחר, שמתי את הטלפון על שקט. אמא ניסתה להשיג אותי, לא היה לי סיכוי לענות.
לבסוף חניתי ליד המזרקה ובאתי בריצה, הגרברות בידי.
דלית? לא הייתה שם. הסתכלתי סביב, התקשרתי שוב שום מענה. התיישבתי על הספסל, אולי היא מאחרת. חשבתי ליצור קשר עם אמא, אבל פחדתי שדלית תתקשר באמצע. בסוף התקשרתי שוב אל דלית.
הפעם ענתה.
“דלית, איפה את? אני כבר כאן, ממתין.”
“אני ברולדין ממול, בקומה העליונה, רואה אותך כבר חצי שעה”, ענתה ביובש.
“באמת? את לא נראית, אפשר שתרדי? או ש…”
“איחרת”, קטעה אותי פתאום.
“כן, דלית, סליחה, הבוס תקע אותי, הודעתי שאאחר, מה אני אעשה?”
“וגם הזר הזה”
“מה איתו?” העולם עצר לרגע.
“אתה אפילו לא זוכר אילו פרחים אני אוהבת!”
“לא היו את מה שאת אוהבת!”
“וורדים, יונתן, וורדים! דיברתי עליהם מיליון פעם, אתה אפילו לא הקשבת”
“אני אתקן, באמת עכשיו אבוא אליך.”
נכנסתי לבית הקפה, דלית ישבה בפינה הפוכה לחלון. הנחתי בזהירות את הגרברות על השולחן, בלי להעיז להושיט לה לזר.
ניסיתי בכל קסם שאגרתי לשכנע אותה להשאר, ניהלתי שיחה רהוטה. חשבתי שהצלחתי, היא כבר חייכה. שתינו קפה יחד, והיא אפילו לא טרחה להסתכל על הזר.
כשיצאנו קראה לנו אחת המלצריות: “שכחתם פה זר!”
“בשבילך”, חייכתי, והיא הופתעה ושמחה.
דלית חזרה לפרצוף חמוץ. “אני כבר לא רוצה שום פרחים היום, תודה.”
ירדנו יחד במדרגות, אני צועד מאחורי דלית הכעוסה, ואז עוד טלפון מאמא.
“מצטערת, אולי שוב התקשרתי לא בזמן?”
דלית לא שמה לב.
“אממ לא, אמא, דווקא כן בזמן. מחר אני בא. מבטיח.”
בערב נפרדנו כמעט בלי מילים. ידעתי, לא נראה אחת את השנייה שוב.
למחרת כבר נסעתי במכונית בדרך למושב, השדות מסביבי מלאים בצבעים, ריחות של קיץ, געגועים לבית. עצרתי בצד, ירדתי בין הפרחים הפעם לא בררתי, פשוט אספתי זר גדול, בדיוק מה שעושה אותי מאושר.
ידעתי לסבתא ולאמא זה לא משנה אילו פרחים. הן ישמחו מעצם הנתינה.
כשנכנסתי הביתה, חילקתי את הזר לשניים. אמא קפצה לחבק אותי, וסבתא בעזרת אמא, הרימה יד רועדת ולקחה את הפרחים. מתי לאחרונה קיבלה פרחים? הריחה אותם, עיניים נוצצות פתאום חזרה לה נעורים.
התיישבתי לידה, הנחתי ראש על הברכיים שלה, והיא ליטפה אותי בעדינות, פחדה לקפל את הגבעולים, שמרה על הזר מכל משמר.
חשבתי לי בלב את האחת שאפגוש באמת, אני אזכור, אהיה מדויק בדיוק כפי שסבא וסבתא היו, כמו אבא ואמא. הדבר החשוב לדעת להרגיש בזמן.
וסבתא? סירבה לתת את הזר לאמא: “רגע, קודם שמים מים מים מהבאר, ותחפש כד גדול… ותשים כאן, שאוכל להסתכל.”
נתתי להן זר מהלב. פרחים, יש מסביב אינסוף. אבל כשמגישים אותם מאהבה דווקא הם הכי טובים.
ומי שיעניק מהלב לעולם לא טועה.
