הכול קרה בסתיו מאוחר, בזמן שבו הגשם דפק על החלון בלי הפסקה, מטפטף צפוף כמו איזו תפילה ישנה שנשכחה. הדהודו ליווה אותי, מוביל אותי לתוך הסיפור הזה שמתחיל אצל שכנים שלנו, בעצם, אצל השכנה עפרה. אישה בשנות החמישים המאוחרות שלה, מוכרת בסופר שכונתי שפתוח כל הלילה, יוצאת לעבודה כשכל תל אביב כבר נמה. בעלה, שמואל, מהנדס במפעל בדרום העיר, בחור על פניו טוב, אבל תקוע במסילה של חיים שנקבעה לו עוד בילדות. והכול עוד זרם, עד שקרה משהו לאמו, רבקה.
רבקה, קשישה בת שמונים וחמש, חיה לבד בדירה ישנה בראשון לציון. אירע לה שבץ, קל אמנם, אבל מספיק לחרוץ: לבד היא כבר לא תסתדר. שמואל לא חשב יותר מדי. הוא אמר מיד: “אני מביא את אמא אלינו.” אחותו, יעל, שגרה גם היא בעיר, נשמה לרווחה: “שמעולה, שמוליק, תודה שאתה לוקח. יש לי דירה קטנה, ויוסי לא יסכים.”
כך הגיעה רבקה לביתם, ומשם החיים של עפרה השתנו עד לבלי הכר.
הכול נפל עליה. בבקרים, מיד אחרי משמרת לילה, הייתה צריכה לטפל בחמותה להאכיל, לנקות, להחליף חיתולים, לקחת אותה בעגלה עמוק אל טיפות הגשם הקרירות. שמואל, כשחזר מהעבודה, רק הציץ מהפתח: “מה שלומה?” והלך לסלון, לטלוויזיה.
פעם נתקלתי בעפרה מביאה סלים כבדים מלאים במזון ובחיתולים, גוררת אותם במדרגות שבינינו. פניה היו חיוורות, עיניה שקועות עמוק כאילו היא תועה בין עולמות שלא נוצר להן שם.
“תודה, אמיר דוד,” לחשה, קולה עייף, בלי צבע.
“עפרה, גם את זקוקה לעזרה, את יודעת,” העזתי לומר, “חייבים גם לדאוג לעצמך.”
היא חייכה, קצר וחלום, חיוך חולף של אדם שוויתר.
“מי כבר ידאג? לכולם יש צרות. שמואל מתעייף בעבודה. יעל… היא באה רק בחגים, להעיר הערות ולהציע עצות מחוץ לזמן.”
עפרה ניסתה לדבר עם שמואל, בישירות צברית שלא רואה פניות.
“שמואל, אני לא מסוגלת יותר. אני נשברת. בוא נביא מטפלת, אפילו לכמה שעות ביום. או נבדוק אפשרות לבית אבות איכותי, שיהיה לה טיפול טוב.”
המבט שלו היה כמו עמוד קור כאילו הציעה להשליך את אימו החוצה לרחוב.
“את השתגעת?! לשלוח את אמא לבית אבות? אני אפילו לא יכול לשמוע את זה! זו אמא שלי!”
בקולו הייתה חרדה ממה שיגידו הקרובים, ובעיקר מה תגיד אחותו יעל.
כשהיא שמעה על השיחה הפריצה אל הבית הייתה מהירה.
“עפרה, את לא מתביישת? בכלל לחשוב על זה? את רוצה שנוקיר אותך בגמרא של המשפחה? רק אכפת לך מעצמך!”
עפרה שתקה, עיניה מביטות בשולחן. על מה תתווכח עם אחת שמגיעה פעם בשבועיים לשעה, לנשק את אמא ולומר לה “מסכנה שכמוך, איזה מזל שיש אותך”?
היא המשיכה לסחוב. לילה עבודה. יום עבודה אחרת, שחורה, סיזיפית, זוללת גוף ונשמה. שמואל כאילו התעוור לעייפותה. הוא ראה רק שהאמא שלו נקייה ואכלה וזה כל אשר דרש. החיים בשבילו המשיכו על פי “הסדר” תפקיד האישה.
והשיא הגיע כמו הלם: עפרה, בזמן שניסתה להרים לבדה את רבקה מהמיטה אל הכורסה, חשה כאב חד כמו סכין בגב. לא נפלה, פשוט החליקה מטה, לגובה הרצפה, לצד חמיה הישנה שמבטה כהה ומבולבל.
שמואל, שחזר הביתה, התרוצץ בדירה אבוד. לא ידע איך להחליף חיתול, איך לבשל דייסה, איך לתת תרופה. עולמו הבטוח התמוטט בבת אחת, לגמרי.
הרופא בקופת החולים האזין, בדק, והכריז: גב תפוס, מנוחה מוחלטת, לא לזוז מהמיטה שבועיים לפחות. שום הרמות, שום מאמצים.
“יש לי… חמות נכה בבית,” לחשה עפרה.
“אם לא תנוחי עכשיו,” אמר הרופא, “התחנה הבאה היא ניתוח. אחרי זה אולי גם כסא גלגלים. תבחרי ילדתי.”
בבית תוהו. שמואל מבוהל, נלחץ, אמא לא מטופלת, לכלוך. טלפון בהול ליעל.
“יעל, אסון פה! עפרה נופלת! צריך להביא את אמא אלייך!”
היא לגמה שקט בגוף הקו.
“שמואל, אתה יודע שאני לא יכולה. הבית קופסה, יוסי… וגם אני לא יודעת לטפל, זה קשה! אתה תסתדר, אני בך בוטחת.”
שמואל הניח את הטלפון והתיישב ליד הדלת, ראשו בידיו. עכשיו ראה הבעיה היא לא “בעיה”, אלא מציאות מבעיתה: באמצעה אשתו החולה ואמו המבולבלת.
עפרה שכבה בחדרה. הכאב חזק, אבל הראש סוף-סוף בהיר. שמעה את התנועה בצל, את הצעדים, את הלחישות ועדיין, ליבה היה שליו. כששמואל נכנס עם קערת מרק, ראו עיניה שקט מהול בהחלטיות.
“שמואל,” אמרה בלי לנופף בקול. “אני לא מטפלת יותר באמא שלך. לא מחר, לא עוד שבועיים. אף פעם.”
הוא רצה למחות, אבל היד שלה הרימה מחסום.
“תקשיב טוב. יש לנו שתי אופציות. אחת אתה ואני מחפשים יחד פתרון מקצועי. מטפלת צמודה, או בית אבות שיודע לטפל ותדאג לה. נדבר, נבחר, נבקר. ביחד.
“והשנייה?” לחש שמואל.
“השנייה אני מגישה גט. עוזבת. תישאר כאן אתה עם אמא שלך ועם ‘עזרתה הדגולה’ של יעל. תבחר.”
היא חזרה לשכב, עצמה עיניים. זה הספיק.
שמואל יצא. ישב במטבח, בחושך לבד. חשב. נזכר בחודשים: בפנים השחוחות של עפרה, בשתיקת ייאושה, בפחד שלו, ובתירוצי אחותו. אינו בוחר בין אם לאשתו; אלא בין העמדת פנים להצלה אמיתית לשלושתם.
למחרת נכנס לחדרה.
“נחפש בית אבות,” אמר פשוט. “טוב. ומטפלת עד שנמצא. אתקשר, אבקר, סידרתי חופשה מהעבודה.”
עפרה הנהנה. לא אמרה עוד דבר.
היום רבקה נמצאת בבית אבות פרטי ליד פתח תקווה. חדר נקי, טיפול, רופאים. שמואל ועפרה באים אליה כל שבת, מביאים עוגיות בית, מדברים. רואים שהיא רגועה. ובעיקר רואים אחד בשנייה שוב, כבני זוג, לא אסירים.
פעם, כשפגשתי אותה בכניסה, שאלתי:
“נו, עפרה, החיים חוזרים?”
היא חייכה חיוך קל, של שלווה שלא קלטתי אצלה שנים.
“מתחילים, אמיר דוד. הבנתי סוף-סוף דבר פשוט חסד אמיתי זה לא להקריב עד כלות. זה למצוא פתרון שלכולם יש כוח אליו. ולהתעקש עליו.”
בדבריה כל הסיפור. הזכות לחיים משלך איננה אנוכיות. בלעדיה, כל הקרבה אינה אלא ריקנות.
