ספה מהניינטיז
ילדים, יש לנו בשבילכם הפתעה! פניה של תמר שושני זהרו באור מוזר, כמו חנוכיית לד באמצע הקיץ, כשעמדה בסלון החדש־כמעט־ריק שלנו. חשבנו לתת לכם את הספה שלנו במתנה!
העולם עצר לרגע. הסתכלתי על דניאל. הוא חייך מין חיוך מתוח, כאילו בלע את הים המלוח בשלוק אחד.
אמא, אבא, מה פתאום… היא אצלכם במצב נפלא ניסה דניאל להרגיע. גם אתם צריכים אותה.
מה פתאום! נענע בעוז את היד שלו יעקב שושני. קנינו חדשה. מודרנית! ואת זה, תאמיני לי, כבר לא מייצרים. שלדה מעץ מלא, עבודה של פעם! בול בשבילכם. וחוסך לכם ים של שקלים.
“בשביל ההתחלה”. שלוש מילים צלצלו לי כמו פסק דין. דמיינתי אותה כאן. את המפלצת מתקופת מגילת אסתר הספה הענקית, הבורדוִית הזו עם הרגליים המגולפות, שבכל תקופת המגורים אצלם קראתי רק “המפלצת מהסלון”. היא בלעה חצי מהסלון שלהם ותבלע עכשיו חצי מהשלי.
תמר, זו מחווה נדיבה, רק ש… גיששתי אחרי מילים. הסגנון שלנו, חשבנו על משהו יותר… עכשווי…
עכשווי! צקצקה חמותי. האופנה הזו שלכם תעבור. מה שחשוב זו איכות שמחזיקה לנצח. את עוד תגידי לי תודה, ענת. מחר נמצא מובילים וזה אצלכם.
והם באמת באו. שני מובילים, אדומים מהמאמץ, גלגלו את הספה הבורדו לסלון הבוהק שלנו, על הפרקט הבהיר שטרחתי לבחור בדם לבי. אחרי שיצאו, עמדנו דניאל ואני ובהינו במפלצת. היא תפסה חצי קיר, מעכה את החלל. הרגליים המגולפות שלה, כמו טפרים של חתולה מזדקנת, ננעצו בפרקט שלי. ריח של קטיפה ישנה, אבק ומתיקות כבדה זחל אלי באיטיות.
נו, לפחות יש על מה לשבת מלמל דניאל.
פניתי למטבח. ביני לביני ידעתי זו לא סתם ספה. זו סוס טרויאני: בתוך הקרשים הכבדים מוסתרים טונות של רגשות אשם משפחתיים, הציפיות של דור שלפני, אמונות טפלות ממאה שעברה. ועכשיו הסוס עומד בלב ביתי.
***
שלושה חודשים השקעתי בתכנון הסלון. כל ערב, אחרי העבודה, גלשתי באינטרנט, שמרתי תמונות, תכננתי. הסלון היה ‘הלב’ של הדירה: שמונה־עשרה מטר עם חלון עצום מזרחי שיתן לשמש להעיר את הפרקט. צבעתי קירות בלבן חמים, כמעט גוון של חלב חם. תריסים בהירים, וילונות פשתן אווריריים, הכל קל ונעים. בחרתי ספה פינתי מודרנית, במראה סקנדינבי: אפור בהיר, רגליים דקיקות, לא תופסת מקום אבל מזמינה. לצידה כורסת קריאה נמוכה, ושולחן עץ ומתכת. תכננתי מתקן ספרים מדויק מול הספה, מדפים פתוחים קלים. אור. אוויר. כמעט חלום.
במקום זה קיבלנו אותה.
ספה מהניינטיז. קנו אותה תמר ויעקב איפשהו בשנות הגאות הזכורה. כבדה כמו טנק. קטיפה בורדו, פרחים סגולים דהויים, עלים שלא ברור מה הם אמורים לזמן. הריפוד משופשף, טלאים וקרעים בצידי הידיות, מתחתיהם פורץ הספוג הצהוב כמו שמיכה ישנה. משענת הגב גבוהה עם עץ כהה מבריק־תקלופה. רגליים מגולפות דמויות טפרי אריה, מגוחכות על רקע העיצוב החדש שלי. הספה באורך של שלוש וחצי מטר, עכשווית רק באופציות הקלקלות שלה. כשנשכבתי עליה, שקעתי לתוך תהום, עם קפיצים חורקים, בור באמצע שבלע כל כרית.
אבל הזוועה האמיתית היתה זיכרון החיים הטמון בין הבדים. שנים על גבי שנים של משפחת דניאל: טלוויזיה, גרעיני חמניה, תנומה מהממת אחרי שמירה, מפות עם שוליים ופרנזים. הריח נספג לעד: טבק מעושן של יעקב, בושם מתקתק של תמר, תערובת סמיכה של מטבחים. כאילו המפלצת קיבלה נשמה. ועכשיו היא בלעה את הסלון שלי.
בערב הראשון ניסיתי להשליך עליה בד לבן ענק, לכסות את הזוועה. אבל הרגליים האריות השתרבבו, עם הבד שכבר לא הסתיר דבר, והיריעה קיפלה קפלים וקרסה לכל עבר. אחרי שעה של תיקונים ויתרתי.
אולי נקנה כיסוי? שאל דניאל בזהירות. תפור לפי מידה.
שלוש מטר וחצי? ומה עם הרגליים, גם להן נלביש? הבעיה זה לא צבע, דני. זו החיה…
הוא שתק. תמיד שתק כשמדובר במשפחה שלו. הבנתי אותו. הוא גדל בבית שבו כל פריט קדוש, לא זורקים מה שעוד אפשר לשפץ. יעקב, פעם מג”ד בלבנון, לימד אותו שחיסכון מעל הכל. תמר יצרה מלאי גובלנים בחדר אורחים. פרידה ממסורת היתה מבחינתם בגידה.
אבל מה אשמתי? אם אני אחרת צריכה לסבול? למה לי אנדרטה לעבר בלב הסלון?
למחרת תמר התקשרה.
נו, ענת, איך הספה? נוח?
מאוד… מרשימה לחשתי דרך פלסטיק של הפלאפון.
ברור! קנינו אותה בדיזנגוף ב־93′. יעקב אז עשה מילואים בלבנון, הבאנו דולרים. אז רהיטים היו רהיטים! עשרים שנה תחזיק, בטוח!
עשרים שנה… צמרמורת אחזה בי.
ואתם? קניתם ספה חדשה? התעניינתי.
כן, משהו בגוון אפרפר, מודרני, קל. מתאימה בגודל, בשביל שניים. לכם, זוג צעיר, משהו מסיבי. שלנו אולי קצת קטן מדי…
סגרתי והתיישבתי על הפרקט, ליד המפלצת. להם ספה חדשה לנו ההיסטוריה שלהם עטופה בנייר צלופן.
***
עבר שבוע. ניסיתי להתרגל. עם הקפה בוקר מצאתי את עצמי שוב בתוך בור באמצע. בערב, צפינו בנטפליקס וניסיתי לשבת בסוף הידית קשה וקרה מדי. הבד החליק ממני, הריח החריף. הרגשתי שעוד רגע אני מתחילה להדיף בעצמי קטיפה וטחב.
אפילו בעלי הבית מעצבת פנים! התביישתי להזמין. כשתהילה, חברה טובה, באה בהפתעה, נעמדה בכניסה כשראתה את היצור.
ענת, זה…?
מתנה מחמותי, חייכתי.
אבל בפרזנטציה שלך היתה ספה אפורה! מישהי הזמינה כאן דינוזור?
צודקת, הכנתי תה וישבנו במטבח. מה לעשות, כל יום תמר מתקשרת לשאול איך הספה הקטנה. “קטנה!”
היא תוגדר כאלמנט מרכזי בסלון… מה עם שאר הריהוט?
עניתי בשקט המפלצת שולטת. הכל צריך להסתדר סביבה. זה בלתי אפשרי.
שבועיים אחרי, יעקב ותמר באו לראות איך התמקמנו. מאחורי עוגת שמרים וקופסת עוגיות, נכנסו ועמדו מול הספה, כמו תרנגול ותרנגולת.
איזה יופי! תמר פרשה ידיים בהתרגשות. יעקב, תראה איך היא יושבת פה, כמו כפפה ליד!
יעקב התיישב, צנח לבור, בדק את האלסטיות.
זה נקרא ריהוט אמיתי פסק.
נעמדתי בצד והסתכלתי על השעון. ארבעים דקות, זה כל מה שאעמוד לפני שאקרוס נפשית.
ענת, למה את לא מחייכת? מה, לא נוח?
להיפך, רק… היא ענקית. חשבתי אולי על משהו קטן…
קטן? למה קטן? יגיעו ילדים, תצטרכו מקום! לא התייאשה תמר. את חושבת על יופי, תחשבי על פרקטיות!
וסוף־סוף, העזתי לענות: לפרקטיות יש גבול. זו הדירה שלי ושל דניאל, נרצה לעצב לפי הטעם שלנו.
השתררה שתיקה. דניאל החוויר, תמר קפצה.
הבנו, נחרצות. כנראה שמעשינו לא מקובלים עליכם. בפעם הבאה כבר לא נציק לכם.
***
בלילה רבנו. צעקות, שתיקה כל אחד בחדר אחר. פתאום שמעתי אותו מתייפח. האיש השקט שלי, בוכה בסלון בגלל ספה.
באתי. מצטערת, לא התכוונתי לפגוע.
הם… זה בשבילם עולם שלם לחש. קנו אותה פעם, עם דולרים מחו”ל. עכשיו רצו שנמשיך. שנזכור.
אבל אני רוצה את הזיכרונות שלי, לא שלהם.
הפעם לא היתה תשובה.
***
ניסיתי שוב להשתלב עם הספה. הצבתי כריות מודרניות, השחלתי עציץ ענק ליד. קראתי בלוגרית עיצוב: “תשתמשו בניגודים!” וזה היה נראה כמו ניסוי בתיאטרון האבסורד. הספה שברה את החדר. כל שאר הפריטים נראו מוזרים, זרים, כאילו נחטפו מסלון בת ים.
אחרי עוד שבוע חברה אחרת, נועה, אמרה: תנפטרי ממנה. תמכרי מיד שנייה. תגידי שנקרעה, שהכלבה אכלה…
אין כלבה.
תמציאי! החיים שלך, אל תני למפלצת הזו לכבול אותך!
אבל פחדתי. ממש. לא מהספה מהקרע שיבוא.
בערב, שני חברים של דניאל קפצו לבירה. ראו את המפלצת, פרצו בצחוק.
רגע, זה בדיוק כמו אצל סבתא שלי בחיפה! רק שם גם יצאו מהספה פרפרי עש…
קפצתי. עש? לא בדקתי. איפה עוד עש יתחבא אם לא כאן?
בפחד חקרתי את הספה: מצאתי תחת הכרית עוגה יבשה, מתפוררת, מכוסה עובש ירקרק. שנים שם. אולי עוגת יום הולדת של דניאל מילדות. עובש על גבי היסטוריה.
דניאל! קראתי. מצאתי ביקום מקביל.
הוא בא. החזקתי את העוגה כמו תעודת זהות של אשפה.
זה מה שיש לנו פה. שכבות של לכלוך, סימן לכך שקיבלנו לא מתנה, אלא בעיה בריאותית.
זאת בסך הכל עוגה קטנה…
זו סמל. הפכו לנו את הבית לארכיון של פסולת! זה כבר מסוכן.
מה את מציעה?
להוציא. לשלוח החוצה. אין לי בית עם זיהום במרכז.
ושוב שתיקה, ולא היתה תשובה. תחושת בחירה בלתי אפשרית: שלום בית או בית נקי.
***
לדניאל לקח ימים לאזור אומץ. תמר זעמה בטלפון, יעקב הבטיח שיעופו, אבל לעולם לא יביאו שום דבר נוסף. “לא תעריכו? אל תבקשו!”
ביום שבת חזרו, לקחו ברוגז. בעלי המובילים נאבקו בכניסה. את טפרי האריה לא הצלחתי למחוק מהמשקוף.
בחדר נשאר סימן כהה על הפרקט, כמו צלקת של ייחורים. הסלון, לראשונה ריק. לא שמחה, לא עצב רק שקט מוזר.
בחרתי בעצמי סוף סוף ספה חדשה פינתי, אפורה, מדויקת, כמו שתיכננתי. המדפים נתלו, הספרים סודרו. לאט לאט הבית התמלא באור אחר. ועדיין, משהו כבד ריחף.
***
אחרי שבועיים, הצלחתי לשכנע “בואו לארוחת ערב”. הגיעו קרירים, תמר הריחה את המקום כאילו בודקת מסעדה.
זה… מודרני, אמרה בספק. קצת מנוכר. לא נעים כמו ספה טובה של פעם.
יש בו מרווח, הסברתי בשקט, אפשר לנשום.
מרווח, אבל קר, פלט יעקב.
לא התווכחתי. ישבנו בשתיקה. תוך כדי אכילה, אמרתי: אני יודעת שפגענו. סליחה. אנחנו צריכים לעצב לפי הלב שלנו.
תמר קמה. את תביני פעם. החשוב זו משפחה, לא הספה.
בשבילי זו גם משפחה וגם מרחב.
עזבו בקור. לא נשארו להתווכח.
***
הקשרים נרגעו. דניאל, ששמר מרחק, גילה פתאום שהוא משוחרר. לערב, ישבנו בספה החדשה הוא עם ראש על הברכיים שלי.
את מתחרטת?
רק על הכאב בלב שלהם. אבל החלטתי נכון.
הוא חשב.
תקשיבי, אמא שלי, ביום שהביאה את הספה הייתה הכי גאה בעולם. זה היה ביטוי להגנה, לדאגה, שהכל בסדר.
עכשיו הזמן שלנו להגדיר אכפתיות.
אולי יבינו.
ימים חלפו. תמר התקשרה: ענת, חשבנו לבוא, לראות את השיפור. אולי תעזרי לנו לבחור ספה קלה יותר, לעמק חפר.
בשמחה, חייכתי.
הגיעו זוגות. תמר בחנה את הבד, שתקה ואז חייכה.
בסך הכל… נעים פה. אולי באמת נשדרג.
ישבנו לשתות תה, בלי מטען סמוי.
כשיצאו, תמר אמרה: תעשי לפי הלב. זו הבחירה שלכם.
והבחירה הזו היתה מתנה.
בלילה שכבנו, דניאל ואני, מביטים בתקרה בצחוק ואנחת רווחה.
אולי באמת היה להם קשה לשחרר. אבל הם ניסו.
ואני ניסיתי. וכולם גדלנו מזה.
אחרי חודש שלחה תמר בווטסאפ תמונה: ספה אפורה, קומפקטית. הכיתוב: “קנינו! את צדקת”.
נו, לפחות אחד בעולם השתכנע צחקתי.
לפעמים צריך להגיד “לא”, כדי להרגיש בבית. בבית שלך, עם הכללים שלך, האור והמרחב שלך. לא בשביל לנצח בשביל לנשום.
ענת! קרא דניאל מהמטבח. רוצה תה?
בטח, עניתי.
וחייכתי כי סוף סוף הייתי בבית. שלי.
