ספה מהניינטיז
ילדים, יש לנו בשבילכם הפתעה! רינה דוידוביץ’ קרנה מאושר והביטה על הסלון החדש והעדיין כמעט ריק שלנו. החלטנו לתת לכם את הספה שלנו במתנה!
לרגע אחד הזמן עצר. הסתכלתי על דניאל. הוא חייך חיוך מתוח, כאילו זה עתה בלע לימון חמוץ.
אמא, אבא, אתם בטוחים… הרי הספה במצב מעולה, ניסה דניאל. אתם בעצמכם עוד צריכים אותה.
מה פתאום! נפנף אבשלום דוידוביץ’ בידו בביטול. קנינו ספה חדשה. מודרנית, עם ריקליינר. והספה הזו? אמיתית ואיכותית, של פעם, של עץ מלא! כאלה כבר לא עושים היום. זה בדיוק מתאים לכם להתחלה שלכם יחד. וגם תחסכו בכסף.
“להתחלה”. המילה הזו נשמעה כמו גזר דין. דמיינתי את הספה הזו כאן. היצור הבורדו הכהה, עם הרגליים המגולפות, שבלבי כיניתי “המפלצת מהסלון”. אצל חמותי הוא מילא חצי מהסלון שלהם, והוא עומד למלא חצי משלי.
רינה, זו מחווה אדירה, אבל… גימגמתי הסגנון שלנו… חשבנו על משהו יותר… עכשווי.
עכשווי! צחקקה רינה בבוז. ה”אופנה” שלכם של לבן ונקי תעבור מהר! רהיטים כאלה זה לדורות. את עוד תודהי לי, יעל. מחר אני כבר מתקשרת לסבלים, מביאה לכם.
והם באמת הביאו. שני סבלים מיוזעים דחפו לנו לסלון המואר ונוצץ את המפלצת הבורדו. כשהלכו, דניאל ואני פשוט הביטנו בה חסרי מילים. היא שלטה על כל הקיר המרכזי, מחצה את החדר, רגלי האריה המגולפות שלה ננעצו בפרקט החדש שלנו, ריח של קטיפה ישנה, אבק ומעט מתוקי התפשט לאט בחדר.
טוב… ניסה דניאל. לפחות יש על מה לשבת.
פניתי למטבח. ידעתי, זו לא באמת ספה. זו סוס טרויאני, מוסתרת בתוכה ציפיות, רגשות אשמה, חובות היסטוריים. עכשיו הסוס הזה במרכז הבית שלי.
***
שלושה חודשים תכננתי את הסלון הזה. בערבים דפדפתי בקטלוגים, הכרתי צבעים, דמיינתי את ההרמוניה. הסלון היה הלב של הדירה: שמונה-עשרה מטר, חלון ענק למזרח, בוקר שטוף שמש שרציתי שיציף פרקט עץ אלון מולבן. צבעתי קירות בלבן שמנת חם, מצאתי וילונות פשתן בהירים כמעט שקופים בטון הקירות. דמיינתי ספה פינתי אפור-בהיר, על רגלי עץ דקות, קטנה אך נוחה. לצידה כורסת עץ ומשטח סלוני נמוך עם מתכת. על הקיר מול מדף דק ופתוח, כמה ספרים. מינימליזם, אוויר, אור.
עכשיו פה עומדת הספה הזאת.
ספת שנות התשעים, שנרכשה פעם על ידי רינה ואבשלום בתחילת דרכם. כבדה כמו טנק. קטיפה בורדו כהה, פרחים סגלגלים עמומים, עלי כותרת שאבדו צורתם. ריפוד משופשף, קפיצים צורמים, כריות נשמטות אל שקע שנפער במרכז, עץ כהה מבריק, מקומות לקים סדוקים, רגליים באדני האריה המגולפות פשוט מגוחכות בתוך הבית המודרני שלי. שלושה וחצי מטר אורך, עומק כמעט מטר, כשישבתי עליה בלעה אותי, להתרומם היה קשה, והבטן צנחה עם כל קפיצה.
החלק הכי קשה היה לא מראהה המגושם, אלא המטען מטען עשורים של זיכרון – אינסוף שעות צפייה בטלוויזיה, אגוזים ופיצוחים, שיחות, הרדמות אחרי משמרת כפולה, מגבות ושמיכות מוכרות עם גדילים. הספה ספגה הכול: עשן סיגריות, בושם יקר של רינה, ריחות הבישולים. הבית שלהם היה בתוכה והיא השתלטה על הסלון שלי.
בערב הראשון ניסיתי להסתיר. קניתי שמיכת כיסוי ענקית בצבע לבן, בתקווה לטשטש את הבורדו המעיק, אך רגליה המגולפות בצבצו מתחת לקצה, כל קימור רק זעק גרוטסקיות, הכיסוי החליק, התקמט, נשר, התייאשתי.
אולי נקנה כיסוי מותאם? ניסה דניאל, רואה את מבטי.
לכסות שלושה וחצי מטר, עם רגליים מגולפות? נעטוף עם כיסוי גם את הרגליים? זה לא יפתור את הבעיה! גיחכתי הבעיה היא שהיא אוכלת חצי מהסלון!
הוא נעלם לתוך עצמו. תמיד נכנס לשתיקה כשזה נוגע להורים שלו. הרי הוא גדל בבית שחוסך כל בדל גרוש, כל כוס נשמרת לדורות, כל ספה עוגן של המשפחה לדורות. להיפטר מהספה משמעו למחוק היסטוריה.
אבל למה אני חייבת? לא אני גדלתי כך. אני לא חייבת מרחב מלא משקל של “רהיט לדורות”. למה לחיות בתוך זיכרון שאינו שלי?
למחרת צלצלה רינה.
יעלי, איך הספה? נוח לך? נשמעה רכה ורגועה.
תודה… היא… מרשימה, לחצתי את הנייד.
ברור! קנינו אותה ב-93′. אז אבשלום עוד חזר מהשליחות בגרמניה עם דולרים. אז עשו הכל איכותי, לא חד-פעמי. תשמש אתכם עוד עשרים שנה, תני לי מילה!
עשרים שנה?! דמיינתי את עצמי עוד עשרים שנה, עדיין תקועה עם ספה בורדו, והוא גובר הפאניקה בי.
ומה קניתם לכם? התאמצתי להתעניין.
ספה אפורה, פינתי, ‘אירופלקס’, מתכווננת, מתאימה בדיוק לזוג מבוגר. אבל לכם, לצעירים, צריך משהו “ייצוגי”. שלנו סוס עבודה!
טרקתי וחזרתי לשבת, ישירות על הפרקט, ליד הספה. הם קנו לעצמם משהו קל, מודרני, חדש לנו השאירו את מה שוויתרו עליו. וגרוע מכל הם באמת חשבו שזה חסד, חיברו אותנו למשפחתם, להיסטוריה שלהם.
***
עבר שבוע. ניסיתי לחיות איתה, באמת שניסיתי. בכל בוקר קפה ביד, שקועה בשקע, קפיצים נוגסים בגב. בערב, טלוויזיה ביחד, בושם של זיקנה נחנק בכל בד, נדבק לי לעור ולשיער. לא העזתי להזמין חברות, פשוט התביישתי. אני, מעצבת פנים, יושבת בסלון שהפך למוזיאון שכיות חמדה של תשעים.
כשחברתי רעות באה מסיבה פעם ראשונה, נעצרה מול הספה.
יעל, מה זה? הצביעה.
מתנה מחמותי, גיחכתי.
מתנה? יעל, תוכניותיך היו עם פינתי אפור, מודרני… והנה…
מפלצת? זרקתי לה.
בדיוק. הוא הורס לך את הכול. את התאורה, אוויר, הכול!
ישבנו במטבח, לא העזנו להתקרב לספה. סיפרתי הכול. הלחץ, השיחות, הציפיות. רעות ניסתה לעודד אבל ברור היה לכולנו: כל עוד היא שם, אין לי מרחב.
***
כשבועיים לאחר מכן הגיעו ההורים. כדי לראות “איך הסתדרנו”. ניקיתי, אפיתי, כיבדתי. שמתי טיימר על ארבעים דקות המרב שיכולה לשאת אינטראקציות כאלה.
רינה ואבשלום נכנסו עם סל פירות, ריבה, עוגיות, הביטו בספה.
תראי כמה יפה יושבת כאן! התלהבה רינה.
אבשלום התיישב, בחריצות “בדק” קפיצים.
אמיתית, של פעם. לא כמו כל האלה של איקאה שמתפרקים.
דניאל הנהן בשתיקה. עמדתי בפינת הסלון.
יעל, למה את נראית לא שמחה? שאלה רינה. לא יפה לך הספה?
זה פשוט… גדול. רציתי אולי משהו קטן יותר…
תמיד זו המחשבה שלכם! ספה גדולה סימן לברכה. יהיה מקום לכולם. שיהיו ילדים, לא תסתדרי עם ספה קטנה. זו השקעה!
פרקטיות זה המנטרה שלה. ריהוט, כלים, בגדים פרקטי! עיצוב, הרמוניה? פינוק, אופנה חולפת.
ושולחן קפה? איפה?
טרם קנינו.
אין צורך לחשוב! יש לנו אצל סבאדודה כזה, עץ ישן אבל יציב. נביא לכם. לא חסר!
דמיינתי שולחן דומה, מגולף, כבד, שרק יוסיף מדכא.
לא צריך, תודה, אמרתי בתקיפות. אנחנו רוצים לעצב לפי הקו שלנו.
רינה הביטה באכזבה רק רצינו לעזור. חבל.
אמא, יעל לא התכוונה… מיהר דניאל להרגיע.
בלילה אחרי שעזבו התפוצץ ויכוח גדול. דניאל נפגע “הם רק רצו לעזור!”, אני בכיתי “שיפסיקו להכתיב!”. הלכנו לישון בחדרים נפרדים.
***
ניסיתי עוד שבועיים לשלב את הספה קניתי כריות פסים דקות, שתלתי פיקוס ליד. השקעתי במדפי עץ נמוכים. הספה סירבה להיבלע כל סביבתה נראתה עקומה, הסלון נקרע בין שתי תקופות: הניינטיז ומינימליזם.
רעות נכנסה, בחנה, פסקה יעל, תפטרי מהספה. ל”יד 2″, למסור, לזרוק. זה קל לראות: אחרת תתעקעי עם עוד “מטענים” שיבואו בעתיד שטיחים, שולחנות, סטים.
ידעתי שהיא צודקת. בעיקר פחדתי לשבור את השלום השקט עם המשפחה.
***
בשבת הגיעו חברים של דניאל: יואב ורועי. נעצרו מול הספה.
זה ספה ברכה! צחק רועי. הייתה לי כזו אצל סבתא. בסוף, כשהמול עברה, נאלצו לזרוק.
מול? נחרדתי.
בליל חמישי לקחתי פנס, פרקתי כריות לא היה מול, אבל הייתה שם לחמניה יבשה, רקובה, נשכחה: אולי מדניאל בילדות, לא משנה. חזיתי אמת: לא רק ספה ישנה ספה מלוכלכת, מסוכנת, לא ראויה לבני אדם.
ישבתי, דמעות בעניי, לחסר אונים. זהו יותר לא אוכל.
דניאל, קראתי.
מה יש?
הנחתי בפניו את הלחמניה כעדות.
זה מה שיש.
הביט בלחמניה, על הספה, עלי. הבין אי אפשר להמשיך.
מה את מציעה?
להיפרד ממנה.
וידענו: אי אפשר להוציא בלי פיצוץ במשפחה. דחינו ודחינו את השיחה. לבסוף דניאל לקח יוזמה, הסביר להוריו אין מקום, הסגנון לא מתאים.
רינה בכתה, אבשלום נעלב “לזרוק השקעה? לא לקבל עצה?” בסוף לקחו בחזרה לשום כלום, אולי למחסן, אולי לזרוק. הייתה זו החלטה כואבת. לי סוף הקלה.
***
החלל בסלון היה מוזר. קניתי את הספה שעליה חלמתי: אפורה, פינתי, אווירית. סלון בהיר, פתוח. לכאורה, אושר בפועל, משהו נשאר כבד. דניאל נדקר מנותק מרגשות, כאב. ניסיתי להמתיק, להזמין את הוריו.
הגיעו צוננים, ספקנים. רינה מעירה: “זה מודרני מדי, לא חמים, לא משפחתי”. הסברתי: “לי זה נעים, לי זה אוורירי”. הבינו: זה הבית שלנו, שלנו בלבד.
העיקר שיהיה מקום לילדים צחק אבשלום.
הלך להם? עם הזמן הלך. הדיבור נהיה ענייני, מרוט. אבל לאט לאט, מתגמש.
פעם התקשרה רינה: יעל, חשבנו לבוא, לראות את הדירה. ותשמעי, איפה קנית את הספה? אולי כדאי גם לנו, ל”צימר” אבל משהו מודרני, קל להזיז.
חייכתי סוף סוף היא מבקשת ממני עצה. ערכתי להם סיור אתרי מותגים באינטרנט. רינה רשמה, הסתכלה. אבשלום הסתפק ב”נבדוק”. חזרו הביתה הפעם התרככו.
בערב, כשיצאו, חיבקה אותי.
יעלי, אל תכעסי שהיינו קצת קשים. הכול רק מאהבה, רצינו לעזור.
יודעת, הערכה לא חייבת להיות זהה למה שאני צריכה.
הבית שלך, מסדרת איך שאת רוצה. הלוואי שזה יספיק לכם שנים.
נתנה לי מקום משלי. הבנתי שחררה. אולי לא הכול, אולי לא לנצח, אבל שחררה.
***
בשקט של הלילה אחרי, נשכבנו על הספה האפורה.
את מצטערת? לחש דניאל.
רק בגלל שכאב להם. לא על הספה. על מה שבחרתי? לא.
זה שיעור, אמר בשקט. גם הם למדו. גם אני. לוותר על מה שמוכר. לאפשר חופש.
כן. כולנו גדלנו.
חייכתי. הבנתי: זה לא היה סיפור על רהיט. זה סיפור על גבולות, על חופש, על בית. לפעמים צריך להגיד “לא” לדבר אחד, כדי לאפשר “כן” אמיתי לדבר החשוב באמת.
וזה לא עניין של ספה. זו בחירת חיים.
יעלי, רוצה תה?
ברור!
חייכתי. סוף סוף בבית. באמת. עם מי שאני, עם מה שבחרתי. כאן, עכשיו.
