סליחה לא תהיה
חשבת אי פעם לנסות לאתר את אמא שלך?
השאלה נזרקה לאוויר כל־כך פתאומית, עד שאביגיל נבהלה והניחה באצבעותיה את ערימת המסמכים שהביאה מהעבודה. הערימה איימה להתפזר לכל כיוון, והיא החזיקה אותה ביציבות על השולחן. עכשיו היא קפאה, הניחה את ידה לצדה והביטה אל עמיחי. בפניה נראו השתוממות ותדהמה. מאיפה בכלל צצה לו המחשבה הזו? למה שתרצה למצוא את מי שלמעשה קטע לה את החיים בגרזן חסר רגש?
בטח שלא, ענתה אביגיל בקור רוח מדוד. איזו מין הצעה מגוחכת? אין לי שום עניין בזה.
עמיחי נראה מובך. הוא התחכך בשיערו, כמו מחפש את המילים, ופניו התעוותו בחיוך מאולץ, כאילו כבר התחרט על שהעלה את הנושא.
פשוט גמגם. שמעתי הרבה שילדים מאומצים או כאלה שגדלו במשפחות אומנה חולמים לפגוש את ההורים הביולוגיים שלהם, אז חשבתי אם תרצי, אני מוכן לעזור. באמת.
אביגיל הנידה בראשה. פתאום הרגישה כאילו מחתה נסגרת סביבה. היא שאפה אוויר, מנסה להדוף את הרגשת הדחייה הפתאומית, ושבה להביט בעמיחי.
תודה על הכוונה, אמרה בקול יציב, רק מעט רם מהרגיל. אבל אני לא אחפש אותה. האישה הזו כבר מזמן לא קיימת בעבורי. בחיים אני לא אסלח לה!
זה נשמע קיצוני, אולי, אבל אי אפשר אחרת. אין לה כוחות לחטט שוב בפצעים ולפתוח את ליבה בפני ארוסה. כן, היא בהחלט אוהבת את עמיחי, אבל יש דברים שלעולם לא תוכל לשתף, לא עם אף אדם גם לא עם הקרובים ביותר. אז היא חזרה אל המסמכים, משדרת עסוקה.
עמיחי כיווץ מצח, אבל לא התעקש. היה לו קשה להבין את הגישה הנחרצת של אביגיל. בעיניו, אמא נשארת אמא לא משנה מה. עצם זה שאישה נשאה את ילדה ברחמה תשעה חודשים, העניק לה מעמד כמעט מקודש. הוא האמין באמת ובתמים שבין אם לילדה קיים קשר עמוק ונצחי ששום נסיבות ושום מרחק לא יכולים לנתק.
אבל אביגיל לא רק שלא הסכימה היא פסלה לגמרי את הקונספט. מבחינתה זה היה ברור ופשוט: איך אפשר לחשוב על פגישה עם אדם שפגע בך בכזו אכזריות? מה שנקרא אמא היה סיפור הרבה כואב ממה שאנשים דמיינו.
פעם, בגיל ההתבגרות, אזרה אביגיל אומץ ושאלה את דורית, מנהלת המעון, אותה אשה קשוחה אך ישרה שזכתה לכבוד מהילדים:
למה אני כאן? אמא שלי מתה, או שהיא הורחקה ממני בצו בית משפט? חייבת להיות סיבה טובה, נכון?
דורית עצרה את סידור התיקיות בשולחנה, הניחה אותן לשוליים, השתהתה לרגע ונתנה לאביגיל לשבת. הילדה נשענה קדימה, מחזיקה בקצה הכיסא, דרוכה לשמוע את האמת.
אמא שלך הורחקה בצו בית משפט, והוגש נגדה גם כתב אישום, השיבה דורית בצורה עניינית, אבל היה ברור שזה קשה גם לה. לגלות אמת כה מרה לילדה בת שתים עשרה אמת שרבים היו בוחרים להסתיר היה מעשה לא פשוט. אבל דורית האמינה טוב לדעת, אפילו אם קשה.
היא עצרה לרגע להתרכז, המשיכה:
הגעת אלינו בגיל ארבע וחצי. תושבים שמו לב לילדה קטנה משוטטת ברחוב לבדה. אחר כך התברר שאישה מסוימת השאירה אותך על ספסל בתחנת הרכבת בתל אביב, ונעלמה. זה היה בסתיו קר ורטוב, ואת רק עם מעיל דק, מגפיים מגומי. אחרי שעות בחוץ, הגעת לבית החולים עם דלקת ריאות, החלמה ממושכת
אביגיל לא זזה, ברכיה מתוחות, מבטה כהה מסערת רגש. אבל המשיכה להקשיב, סופגת כל פרט, כאילו חותכת את עורה בסכין של אמת.
מצאו אותה? מה היא אמרה להגנתה? שאלה אביגיל, קולה בקושי נשמע.
כן, מצאו, היא נשפטה. ההסבר שלה דורית גיחכה במרירות, לטענתה היא הייתה חייבת לעבוד, ולא היה לה כסף, והמעביד לא הסכים שתבואי איתה. אז הבחירה הפשוטה הייתה להשאיר אותך ולהתחיל חיים חדשים בלעדייך.
אגרופיה של אביגיל נרפו, הידיים נפלו על הברכיים, והיא חזרה בשקט, כאילו לעצמה: מובן תודה שגילית לי הכול.
באותו הרגע נשבעה בליבה: לעולם לא תחפש אותה. אפילו לא מתוך סקרנות.
להשאיר ילדה באמצע הרחוב? שום דבר לא מצדיק זאת. אם הייתה נואשת למה לא להפקיד אותה במשרד הרווחה? למה לא למסור במקרה הרפואי? איך אפשר היה לשים ילדה זעירה בסתיו הקר בלי הגנה?
היא בחנה בראש אפשרויות שונות, אף אחת לא הניחה את דעתה. מה שלא תהיה הסיבה המעשה נשאר אותו מעשה: בחירה מכוונת להיפטר מילדה כאילו הייתה חפץ.
בכל פעם שחשבה על כך, התחזקה בתוכה הכרעה נחרצת. לא. היא לא תחפש אותה. לא תבקש הסברים. לא תבין. דבר לא ישנה כבר את מה שהיה ולסלוח, אין לה כוח.
ופעם ראשונה זה הרגיש משחרר.
********************
יש לי בשבילך הפתעה! עמיחי כמעט זמזם משמחה, פניו קורנות כאדם שזכה בלוטו. הוא קיפץ בכניסה, משתוקק להראות לאביגיל את מה שתכנן. את תעופי על זה! בואי כבר, אסור לתת למישהו כזה לחכות!
אביגיל נעצרה בפאתי הסלון, כוס תה שהתקרר בידה. היא בחנה אותו במבט תוהה, הניחה את הכוס בזהירות. מה הפעם? ולמה, למרות ההתלהבות של עמיחי, גואה בה תחושת איום לא מובנת? כאילו מיתר מתוח עומד להיקרע.
לאן הולכים? ניסתה להסתיר את הלחץ בקולה.
הפתעה! עוד רגע תראי, הוא חייך, לקח את ידה, משך לעבר הדלת את חייבת לסמוך עליי.
היא שמרה על שוויון נפש והתלוותה אליו. כל הדרך לפארק ניסתה לשער במה מדובר. אולי כרטיסים להופעה? אולי פגישה עם מישהי מעבר שלה? כל מחשבה חולפת לא נראתה הגיונית.
כשהגיעו לפארק, ראתה אישה יושבת על ספסל. מבטה של אביגיל בחן אותה פניה מוכרות במעורפל, אך אינה מצליחה להיזכר. אולי דודה של עמיחי? קולגה? אבל עמיחי הלך ישר אל הספסל, אביגיל אחריו, והאישה קמה, עיניה נפגשות באביגיל וברגע הכל התחוור. זה הפנים שלה. רק מבוגרות בשלושים־ארבעים שנה.
אביגיל, קולו של עמיחי נשמע מלא חגיגיות כמכריז על זכייה אחרי חיפושים, מצאתי את אמא שלך. את שמחה?
אביגיל קפאה. איך היה לו העוז? הרי הברירה שלה הייתה ברורה.
ילדה שלי! איזו יפה גדלת! האישה קמה וניסתה לחבק אותה. קולה רעד מהתרגשות, מבטה מבריק.
אך אביגיל התרחקה צעד, מקררת את עצמה.
זו אני, אמא שלך. חיפשתי אותך כל השנים, דאגתי, התגעגעתי
זה לא היה פשוט! התמלא עמיחי בגאווה הפעלתי חברים, טלפונים, פניתי לרשויות בשמחה שהצלחתי!
דבריו נקטעו בהדף סטירה. ידה של אביגיל התרוממה באינסטינקט. דמעות של עלבון וזעם הציפו את עיניה. היא הביטה בעמיחי, לא מאמינה: איך העז? הרי אמרה בפירוש שלא רוצה כל קשר!
מה עשית? גמגם עמיחי, מחזיק בלחיו ההמומה הכל עשיתי בשבילך! רציתי לעזור, לתת לך משהו טוב
אביגיל שתקה. סערת רגשות איימה להכניעה. מי שהכי סמכה עליו המר והפר לה את הכללים שכה שמרה: לא להיחשף, לא לגעת בעבר! כל מה שניסתה לקבור נמשך עתה החוצה מתנה עטופה בכוונה טובה.
האישה עמדה נבוכה, עיניה עוברות מאביגיל לעמיחי, פיה נפתח, אך מיד נסגר כשראתה את מבטה הקשה של אביגיל.
לא ביקשתי שתחפש אותה, לחשה אביגיל בשקט הייתי ברורה: זה לא רצוי! עשית כרצונך.
עמיחי הרפה מהלחי, מבולבל, מחפש סימן לריכוך. הוא ראה רק נחישות קפואה.
אמרתי לך ברורות: אני לא רוצה לשמוע עליה! רעדה מזעם האישה הזאת עזבה אותי בתחנה בתל אביב בגיל ארבע! לבד! בלב איזה בלגן! במעיל דק! ואתה חושב שאפשר פשוט לסלוח על זה?
עמיחי החוויר, אך לא וויתר: היא האמא שלך! אמא! זה מה שחשוב!
האישה עשתה צעד קדימה, מדברת בקול חנוק: היית חולה הרבה, לא היה לי כסף לתרופות זאת הייתה הזדמנות להכנסה. רציתי לחזור אלייך, באמת שרציתי הכול היה משתנה
מאיפה היית מחזירה, מקבר? קולה של אביגיל החזיר בעוז, בלי שמץ רחמים. היית יכולה לפנות לרווחה, להגיש בקשה למשמורת זמנית. בבית חולים, לא ברחוב! לא בקור ולא לבד!
עמיחי ניסה ללא הועיל להחזיק בידה. היא ניתקה ממנו בחדות, לא מסתכלת עליו.
מה שהיה נגמר, אמר בהחלטיות צריך להסתכל קדימה! הרי ביקשת שמשהו מהמשפחה שלך יהיה איתך בחופה. הבאתי לך
אביגיל הסתובבה אליו, מבטה מלא אכזבה עד דמעות.
הזמנתי את דורית, המנהלת, ואת יעל, המחנכת שלי מהמעון הן המשפחה האמיתית שלי! הן נתנו לי בית ולב כשרע לי! הן היו לי אימהות, ולא האישה הזאת.
במהירות השתחררה מאחיזתו, הסתובבה והתרחקה בחיפזון מהפארק. היא רצה בין שיחי הלבנדר, רחוקה מהמילים ומהאנשים שפצעו אותה כל־כך עמוק. סערה בערה בחזה, הכאב החריד כל נשימה. דבר כזה לא צפתה מהארוס שלה.
היא הרי לא הסתירה ממנו דבר. דיברה בפתיחות על ילדות מעונה, על הלילות שחיכתה לאמא שתחזור. עמיחי נהג להזדהות, ללטף, להבטיח שהוא מבין. ובכל זאת פעל מאחורי גבה, חיפש אותה, הביא אותה. העיקר שהיא אמא המילים הללו הדהדו בראשה כעצב בוער.
לעולם לא! קבעה אביגיל. לא תכניס את האישה ההיא לעולם שלה, לא תעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
היא לא עצרה לאסוף חפצים מדירתו של עמיחי. למזלה, לא הרבה היה שם שקית בגדים, קופסה של ניירות. המעבר המלא תוכנן רק אחרי החתונה, כך שהדירה הקטנה שקיבלה מהמדינה עדיין הייתה ביתה היחיד. וזה דווקא עזר.
הטלפון רטט שוב ושוב עמיחי התקשר שוב ושוב. אביגיל הביטה בשם, לא ענתה פחדה להתפרק, לפלוט מילים קשות שיתחרטה עליהן. עדיף להמתין שהסערה תחלוף.
עמיחי לא התייאש: קולו צרוד בהודעות קוליות: אביגיל, את מגיבה כמו ילדה! ניסיתי למענך, ואת לא מעריכה! ממש היסטריה!
בהודעה הבאה כבר לאסתה: אני החלטתי. רבקה תבוא לחתונה. זו עובדה. לא אשנה בגלל הגחמות שלך. אנחנו נהיה משפחה, וילדינו יקראו לה סבתא. זה הכי נכון.
אביגיל הקשיבה מול תחנת האוטובוס, מרגישה איך פנימה מתכווץ. כיבתה את הטלפון, תחבה אותו עמוק לכיס, ובחנה את שמי יוני הנקיים שמעל העיר.
היא הביטה עוד זמן מה במסך, במילים האחרונות. היא תהיה בחופה. המילים האלה ננעצו בה כמו מסמר.
היא פתחה הודעה קצרה: החתונה מבוטלת. אני לא רוצה לראות לא אותך ולא אותה אישה.
שלחה. הביטה רגע באישור השליחה, ואז סגרה את המכשיר.
כמעט מיד המסך נדלק עמיחי שוב חייג. אביגיל לא זזה. הגיעו הודעות נוספות, היא אפילו לא טרחה לקרוא. במקום, פתחה את רשימת אנשי הקשר, חיפשה את מספרו, ומחקה אותו.
עכשיו שררה דממה. לא התראות, לא טלפונים, לא תחינות. שקט עטף אותה, נעים ורך לפתע.
אולי תצטער על ההחלטה הזו עוד שבוע או חודש. אולי אבל עכשיו, כאן זה היה נכון לה. היא הרגישה שפנימה חוזר שקט עייף, ברור.
כך זה יישאר. אין לה עתיד עם אדם שמעליב את ליבה ומבטל את עבר כאילו לא היה.
ולמדה: יש פצעים שאי אפשר לאחות, יש משפחה שמוצאים בלבבות אחרים, ויש זכות קדושה להחליט בעצמך מי תהיה המשפחה שלך ומה לא תהיה מוכן לסלוח.
