תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה אצלי, וזה היה כאילו אני באמצע של דרמה מטורפת אבל אמיתית, לא סדרה. אז ככה.
אני יעל, בת 43. חמש השנים האחרונות היו משהו בין “הישרדות” ל”טלטלה” אחרי גירושים מאוד קשים. רון, הגרוש שלי, פשוט עזב, לקח איתו כל מה שבנינו והשאיר אותי ואת הבן שלי, שאול, בקושי סוגרים את החודש.
שאול הוא האור שלי. למרות שרון עזב בגלל מישהי, שאול תמיד קיווה שאולי אבא יחזור, ותמיד ראיתי בעיניים שלו את הכאב הזה.
אנחנו גרים בדירה קטנה ברמת גן, שתי חדרים, סך הכל דקה הליכה מהמרכז הרפואי שיבא. למרות הצפיפות היה נוח, קרוב לבית הספר של שאול ותחבורה לכל כיוון.
נגיד, אותו שלישי בבוקר התחיל כמו תמיד: אני מקפלת כביסה בסלון ושומעת את הדלת נפתחת. שאול בדרך כלל נכנס בצחוק, הפעם שומעת משהו כבד אצלו בצעדים.
אמא? הקול שלו היה מוזר, משהו לא רגיל. את חייבת לבוא אליי רגע.
זרקתי מגבת ורצתי לחדר שלו. ותקשיבי טוב אני נכנסת, ושהוא עומד שם, עם שני תינוקות קטנטנים ממש אפסים עטופים בשמיכות מהבית חולים, עיניים מצומצמות, פרצוף מקומט, אגרופים סגורים.
הגוף שלי קפא. שאול… מה זה? מאיפה הבאת אותם? והוא מסתכל עליי, יש שילוב של פחד ושל החלטיות בעיניים.
סליחה, אמא, הוא לוחש, לא יכולתי להשאיר אותם שם.
איפה מצאת אותם?
אלה תאומים. בן ובת.
אני בקושי מצליחה לנשום. אתה מספר לי מיד מה הולך פה.
הוא נושם עמוק. הבוקר הלכתי לשיבא. חבר שלי נדב נפל חזק עם האופניים, אז הלכתי אתו לבדוק שאין לו שבר. חיכינו בחדר מיון, ופתאום ראיתי אותו.
את מי? אני שואלת וחושדת.
את אבא.
הלב שלי התכווץ. אמא, אלה הילדים של אבא.
הראש שלי לא מצליח לקלוט.
אבא יצא מחדר לידה. הוא היה נראה עצבני. לא ניגשתי אליו, אבל הסתקרנתי. את מכירה את דיצה, זאת שעובדת לידך בחדר לידה?
מהנהנת בשוק.
היא אמרה שחברתו של אבא, עדי, ילדה אתמול תאומים. אבל אבא פשוט שם פעמיו והלך. אמר לאחיות שהוא לא רוצה להיות חלק מהסיפור.
כאילו בעיטה בבטן. לא נכון. זה לא הגיוני.
זה מה שהיה, אמא. נכנסתי לראות את עדי. היא הייתה שמה לבד, שתי תינוקות, דמעות זולגות, ממש מסכנה.
היא חולנית ממש. בסיבוך מהלידה.
שאול, זה לא עניין שלנו… אני ממלמלת, מבולבלת.
הם האחים שלי! הקול שלו נשבר. אמרתי לה שאני אקח אותם רגע אליך שנראה אם אפשר לעזור. לא יכולתי להשאיר אותם.
נפלתי על המיטה שלו מרוב הלם. איך בכלל נתנו לך לקחת אותם? אתה בן שש עשרה!
עדי חתמה על מסמך זמני, היא יודעת שאני בן משפחה. הראיתי להם תעודת זהות. דיצה אישרה את זה. זה היה מוזר, אבל לא היה להן ברירה, עדי בכתה ולא ידעה למי לפנות.
אני מסתכלת על התינוקות האלו פצפונים כאלה, שבריריים.
אתה לא יכול לעשות את זה, שאול. זה לא עליך, אני לוחשת, דומעות.
אז על מי זה? על אבא? כבר ברור שלא. ואם עדי לא תתאושש? מה יהיה איתם?
מחזירים אותם עכשיו לבית חולים. זה יותר מדי.
אמא, בבקשה…
לא. תנעל נעליים, חוזרים לשיבא.
הדרך לשיבא הייתה מחנק. שאול במושב האחורי, אחד על כל יד.
בדלת פוגשת אותנו דיצה, קצת בלחץ.
יעל, אני מצטערת… שאול פשוט רצה…
הכל בסדר. איפה עדי?
חדר 314. אבל תדעי… המצב לא טוב. הדלקת מתפשטת מהר.
אני כבר לא נושמת. כמה גרוע?
ההבעה של דיצה אמרה הכל.
אנחנו נכנסים. עדי נראית נורא חיוורת, קטנה, חצי אפורה, עם צינורות ואינפוזיות. כשהיא רואה אותנו, דמעות בעיניים.
אני כל כך מצטערת… לא ידעתי מה לעשות. אני לבד, כל כך חלשה, רון
אני יודעת, אמרתי בשקט, שאול סיפר לי.
הוא פשוט יצא. הודיע שלא מסוגל עם כל הלחץ הזה. מבט על התינוקות, אני אפילו לא יודעת אם אתעורר מחר. מה יקרה איתם אם לא?
שאול ענה לפני שהספקתי בכלל לעכל. אנחנו נטפל בהם.
שאול אני מנסה להפסיק אותו.
אמא, תסתכלי עליהם. על עדי. הם צריכים אותנו.
למה דווקא אנחנו? אני שואלת.
כי אין אף אחד אחר! הוא כמעט צורח ואז מרכין קול, אם לא נהיה פה, הם ילכו לאימוץ. זה מה שאת רוצה?
אין לי מענה.
עדי מושיטה לי יד רועדת. בבקשה. אני יודעת שאין לי זכות לבקש, אבל אלה האחים של שאול. זו משפחה.
אני מסתכלת עליו, עליה, על הפצפונים. אני צריכה טלפון, אני אומרת.
יוצאת למגרש החניה, מתקשרת לרון. הוא עונה בסינון.
מה? הוא עונה קר.
זו יעל. צריך לדבר על עדי והתאומים.
הפסקה מביכה. איך את יודעת מזה?
שאול היה בבית חולים. ראה אותך עוזב. מה עובר עליך?
אל תתחילי. לא ביקשתי את זה. היא אמרה שהיא לוקחת גלולות. כל זה אסון.
אלה הילדים שלך!
טעות, הוא שותק רגע, אני אחתום על כל מסמך שצריך, אם את רוצה לגדל אותם תעשי את זה, אבל אל תצפי שאהיה מעורב.
סגרתי פשוט בלי לענות.
שעה אחרי זה, רון מגיע לבית חולים עם עורך דין, חותם על המשמורת הזמנית בלי להסתכל בכלל על הילדים. מסתכל עליי, מושך כתפיים וממלמל: כבר לא הבעיה שלי. ויוצא.
שאול מסתכל עליו מתרחק. אני לעולם לא אהיה כמו אבא, הוא לוחש.
בלילה אנחנו מביאים אותם הביתה. אני חותמת על מסמכים, לא באמת מבינה. שאול מארגן את החדר שלו, שם מיטת תינוק שמצא ביד 2 מהכסף שלו.
אתה חייב להמשיך בלימודים, אני מזכירה.
זה הרבה יותר חשוב, עונה לי.
השבוע הראשון היה סיוט שאול קורא להם תמר ונועם בוכים בלי הפסקה. חיתולים, האכלה כל שעתיים, בלי שינה בכלל. והוא לא מוותר. עושה רוב לבד.
זו האחריות שלי, הוא כל הזמן אומר.
אתה לא מבוגר! אני צורחת ב-3 לפנות בוקר, רואה אותו גמור לגמרי, מחזיק כל תינוק.
אבל הוא לא מתלונן. לא פעם.
לפעמים אני מוצאת אותו יושב בלילה מחמם בקבוק, מדבר איתם על המשפחה, על הימים שאביהם עוד היה חלק, מספר סיפורים.
הוא התחיל להבריז מבית ספר העייפות הכריעה. הציונים ירדו, החברים התרחקו.
ורון? אפילו לא שלח הודעה.
אחרי שלושה שבועות הלילה שהכל השתנה.
אני חוזרת מהמשמרת במאפייה על יד הבית, רואה ששאול מסתובב בלחץ, תמר בוכה אצלו בידיים.
יש לה חום, אמא. לא מפסיקה לבכות.
שמה לה יד כולה בוערת. תארוז להם תיק, נוסעים למיון עכשיו.
במיון שיבא הכל טשטוש, אורות וצלילים. תמר עם 39°, המון בדיקות, אקו לב.
שאול לא עוזב אותה לרגע, דבוק לאינקובטור, דמעות זולגות לו.
תהיי בסדר, הוא לוחש.
בשתיים בלילה ניגשת רופאה קרדיולוגית.
יש לה מום בלב VSD עם ילד ריאתי. מצב קשה, חייבים ניתוח מידי.
שאול מתיישב, רועד כולו.
כמה זה יעלה? אני שואלת.
מספרת לי ואני מבינה שזה רוב החסכונות שלי. כל הטיפים מארבע השנים האחרונות.
שאול מסתכל עליי אמא, אל תרגישי חייבת
אני לא חייבת כלום. נעשה את זה. אין בחירה.
מחליטים על הניתוח לשבוע הבא. בינתיים, הולכים הביתה, שומרים עליה מכל משמר.
שאול לא ישן בכלל. כל שעה בודק שהיא נושמת, מלטף, לוחש. בוקר אחד שואל:
אמא, ואם זה לא יצליח?
אז נתמודד, ביחד.
בבוקר של הניתוח, אנחנו מגיעים עם תמר עטופה בשמיכת תינוק צהובה חדשה, שאול נושא אותה, אני את נועם.
ב-7:30 לוקחים אותה לניתוח. שאול מנשק לה את הראש, לוחש משהו.
שש שעות מטורפות של המתנה. מדלגים במסדרונות, המתח בלתי אפשרי.
לבסוף, הרופאה באה: הניתוח הצליח. עכשיו צריך התאוששות, אבל הכל נראה טוב.
שאול קם, מתנדנד. אני יכול לראות אותה?
עוד מעט, כשהיא תצא מהרדמה.
חמישה ימים בפגייה, כל יום שאול שם. מלחש לה, מספר על הלונה פארק, על נדנדות, על נועם שינסה לגנוב לה צעצועים.
בזמן שהוא לידה, אני מקבלת טלפון מהרווחה. עדי נפטרה מהזיהום.
לפני שנפטרה, עדכנה את המסמכים ממנה אותנו למשפחה לתמיד, עם מכתב:
שאול לימד אותי מה זו משפחה. תשמרו עליהם, תגידו להם שאמא אוהבת אותם, ותספרו ששאול הציל אותם.
יושבת בקפיטריה בוכה. על עדי, על הילדים, עלינו.
שאול, כשהוא שומע, רק לוקח את נועם, מחבק חזק נהיה בסדר. כולנו ביחד.
שלושה חודשים אחרי זה טלפון על רון.
תאונת דרכים בדרך ליום עבודה, נהרג במקום.
לא הרגשתי כלום, רק ריק. כאילו כבר מזמן לא איתנו.
שאול גם זה משנה משהו?
לא. כלום לא משתנה.
כי באמת, מהרגע שהלך מבית החולים הפסיק להיות חשוב.
עברה שנה מהיום ההוא היום שאול נכנס עם שני תינוקות על הידיים.
המשפחה שלנו עכשיו ארבעה. שאול בן 17, תמר ונועם התחילו לזחול, לדבר למלמל, עושים שמח כל רגע. הבית כאוס מוחלט, צעצועים לכל מקום, רעש, צחוק, בכי.
שאול השתנה. התבגר בצורה שאין לה קשר לגיל. עדיין קם בלילה, כשאני סחוטה, מקריא סיפורים, נבהל מכל חרחור.
הוא ויתר על כדורגל, החברים התרחקו, אפילו המחשבה על אוניברסיטה שינתה כיוון רוצה להישאר קרוב.
כואב לי שהוא מוותר ככה, אבל כשאני שואלת, הוא רק מחייך.
זו לא הקרבה, אמא. זה המשפחה שלי.
רק בשבוע שעבר אני מוצאת אותו ישן על הרצפה בין העריסות, אחת על כל צד, נועם תופס לו את האצבע בחלום.
עמדתי שם, מסתכלת, נזכרת ביום הראשון כמה פחדתי, כמה כעס, כמה הייתי אבודה.
אני עדיין לא יודעת אם בחרנו נכון. יש ימים שעמוס לי מדי, כשלא נשאר שקל בחשבון, והעייפות חונקת תוהה מה היה קורה אם היינו מוותרים.
ואז תמר צוחקת ממשהו ששאול עושה, או שנועם פותח אליו ידיים בבוקר ואני בטוחה.
הבן שלי נכנס הביתה עם שני תינוקות ועם המשפט: סליחה, אמא, לא הצלחתי להשאיר אותם שם.
הוא לא השאיר. הוא הציל אותם. ובתוך זה, הוא הציל גם אותנו.
אנחנו לא מושלמים, רחוקים מזה. אבל יש לנו אחד את השני.
וזה, מתברר, מספיק.
