“סליחה… איפה אני?” שאלה האישה בשקט, מביטה דרך חלון המכונית כאילו לא מבינה מה קורה.
“גברת לוי, הגענו. זה בית האבות ‘נופי הזהב’. מהיום את נשארת כאן.”
“נשארת? מה זאת אומרת?” קולה נשנק. “ומה עם הבת שלי? היא תבוא?”
“היא אמרה שתתקשר,” ענה הנהג, משפיל מבט.
הוריד לתוך החצר תיק קטן סוודר, מסרק, תמונה ישנה.
“שמרי על עצמך, גברת לוי. כאן אנשים טובים.”
המכונית נסעה.
והיא נשארה עומדת ברוח לבד, אבודה, עם לב שלא רצה להאמין.
אחות בחלוק תכלת ניגשה אליה.
“ברוכה הבאה. אני נועה. בואי, אראה לך את החדר.”
“חדר?.. אבל היה לי בית. וגינה, ושושנים מתחת לחלון…”
“גם כאן יהיה לך פינה עם פרחים. תראי,” אמרה האחות בעדינות.
החדר היה צר אך נקי. במיטה השנייה שכבה אישה זקנה מתחת לשמיכה.
“זאת דודה רחל,” הסבירה נועה. “שקטה, אבל טובת לב.”
“טוב, אני לא מאלה ששותקות,” חייכה לוי.
חלפו ימים זהים.
רוב הדיירים שתקו, התחפרו בזיכרונות, חיכו לשיחות שלא הגיעו.
לוי לא יכלה לשאת את הדממה.
בבוקר אחד יצאה לחצר וביקשה את.
“מה את מתכננת, גברת לוי?” התפלא השומר.
“אשתול פרחים. כשאי־אפשר לנשום, צריך לשתול משהו.”
ושתלה נענע, ציפורנים, ריחן.
“כאן יהיה החיים הקטנים שלנו,” אמרה. “כשאין לך מי לחכות לו, אפשר לחכות לנבטים.”
במהרה החצר התמלאה בריח אביב.
ודודה רחל, ששתקה שבועות, לוחשת פתאום:
“מריח כמו בית…”
“כן,” חייכה לוי. “כי גם לאהבה יש ריח.”
אז פנתה למנהלת:
“תני לנו לפתוח סדנה. שנרקוד, נרקום ונספר סיפורים. כי שתיקה היא המחלה הכי כבדה.”
המנהלת הסכימה.
ותוך ימים ספורים החדר התמלא צחוק, חוטים וזכרונות.
“הייתי תופרת שמלות כלה!” נזכרה אחת.
“ואני תלבושות לתיאטרון!” אמרה אחרת.
לוי רק הנהנה:
“רואים? אנחנו עדיין נחוצות. כל עוד הידיים זוכרות, הלב חי.”
באביב הכל השתנה.
הפרחים פרחו, הקירות קושטו, האוויר היה חי.
על הדלת תלתה לוי שיר:
“לא חשוב איפה הבית
העיקר שיהיה לידך לב
שמוכן להקשיב.
ושמיים שאפשר להודות תחתם.”
יום אחד עצרה ליד השער מכונית יקרה.
יצאה אישה אלגנטית, צעירה.
“אני מחפשת את אימי. לאה לוי.”
היא עמדה בחצר עם משפך ביד.
“תמר…”
“אמא, באתי לקחת אותך הביתה.”
“מותק… אני כבר בבית.”
“סליחה, אמא. חשבתי שאני עושה את הטוב ביותר…”
“עשית מה שהרגשת. אבל תראי האנשים האלה כבר לא קיימים עבור אף אחד. אם אלך, מי ישקה את הנשמות שלהם?”
“אבל את לא חייבת.”
“אהבה אף אחד לא חייב. פחות נותנים אותה.”
תמר הביטה בזקנים המחייכים, בפרחים הפורחים, באמא שלה, שלווה מתמיד.
“יפה כאן, אמא.”
“כי כאן הלבבות נושמים ביחד.”
מאז, תמר הגיעה כל סוף שבוע.
הביאה עוגות, ציירה איתם, הקשיבה לסיפורים.
לוי אמרה בגאווה:
“זאת הבת שלי. היא לימדה אותי שגם אם עזבו אותך עדיין אפשר להיות אור למישהו.”
בהמשך המנהלת אמרה:
“גברת לוי, בלעדייך המקום הזה לא היה כזה. רוצים שתנהלי את הפעילות.”
“בגילי?” צחקה. “אם הנשמה לא זקנה, אז למה לא?”
וכך כולם קראו לה “הגברת לוי” האישה שהחייתה את הזיקנה.
הכינה תה עם נענע, שרה, כתבה שירים לכל אחד.
“מאין לך כל כך הרבה כוח?” שאלה נועה.
“פשוט למדתי להשקות את הלב, לא את הרחמים.”
עברו שנים.
על “נופי הזהב” כתבו בעיתונים: “המקום שבו הזיקנה מחייכת”.
כשלוי קיבלה תעודת הוקרה, אמרה רק:
“הפרס הכי גדול זה ההרגשה שעדיין אפשר להיות נחוץ למישהו. כי הנעורים חולפים, אבל האהבה לא.”
בבוקר אחד היא כבר לא התעוררה.
על השידה היה פתק:
“אל תבכו.
פשוט הלכתי לטפל בפרחים שבשמיים.
שמרו אחד על השנייה.
כי לאהבה אין גיל, והיא לא פורשת לפנסיה.”
תמר בכתה הרבה, אבל עם חיוך.
המשיכה את מעשיה של אמה שתלה, שוחחה, הביאה חיים.
ובבית ההוא כולם ידעו:
בזכות אישה אחת פשוטה, העולם הפך קצת יותר חם.
כי כדי לשנות חיים לא חייבים להיות גיבורים.
לפעמים מספיק להשקות פרח.
וללב אנושי.
