סליחה, אמא, לא יכולתי לעזוב אותם: בני חזר הביתה עם תאומים שזה עתה נולדו
היום אני אישה בת 43 בשם דינה. קשים היו עלי חמש השנים האחרונות כל יום היה מאבק לשרוד אחרי הגירושין שלי מאלון. בעלי לשעבר עזב אותנו בלי להסתכל אחורה, לקח איתו כמעט את כל מה שבנינו, והשאיר אותי ואת בננו תומר כמעט בלי כלום, שורדים בחדרון קטן בדרום תל אביב.
תומר, ילד יחיד שלי, היה אז בן שש עשרה. מאז שאלון עזב לטובת אישה אחרת, נתלה בו תומר, חולם שאולי אביו יופיע פתאום ויחזור לקחת אחריות. זה שבר לי את הלב.
התגוררנו ליד קופת חולים “מאוחדת”, ברחוב קטן וצפוף. הדירה הייתה זולה יחסית, וזה התאים לקו התקציב שלי. ביה”ס של תומר היה בטווח הליכה, אז הכל היה הכי פשוט שאפשר.
המשכתי הלאה, ליום שלישי ההוא. אני מחליפה מצעים, הלב שלי שקט, ואז אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת.
“אמא?” שמעתי את קולו, והיו בו משהו כבד שלא הכרתי.
“מה קרה, תומר? אתה בסדר?” קראתי והלכתי בעקבותיו אל חדרו.
ואז הכול עצר. תומר עמד במרכז החדר, מחזיק בשתי ידיים שתי חבילות קטנטנות עטופות בחיתולי בית חולים. שני תינוקות. עיניהם כמעט עצומות, הפנים קטנטנות ומקומטות, כפותיהם הקטנות קפוצות לאגרופים. לא הצלחתי להבין את המראה.
“תומר…” המילים נחנקו. “מאיפה הבאת אותם? מה קורה פה?”
הוא הביט בי, עיניו דומעות וקשוחות גם יחד. “סליחה, אמא… לא יכולתי לעזוב אותם.”
עמדתי לידו, רגליי רועדות. “לעזוב? איפה מצאת אותם, תומר?”
“אלה תאומים. בן ובת.” קולו רעד. “אני אספר לך הכול.”
נשם עמוק, ואמר: “הבוקר הלכתי עם חבר שלי, נדב, למיון אחרי שנפל באופניים. חיכיתי בלובי, ואז ראיתי אותו.”
“את מי?” לחשתי.
“את אבא.”
עצמתי עיניים חזק. “אלה הילדים של אבא, אמא.”
פשוט לא הצלחתי להאמין. חמש מילים, ושום דבר לא נשמע לי אותו דבר.
“אבא יצא מחדר לידה עצבני, לא דיברתי איתו. חיפשתי תשובות. את מכירה את שושי מהעבודה שלך? היא סיפרה לי שהחברה של אבא, מירב, ילדה אתמול תאומים. אבא פשוט החתים אותם שהוא לא מתכוון להיות מעורב והלך.”
שקעתי על קצה המיטה. “איפה מירב עכשיו?”
“בחדר שלה, מתמודדת לבד עם שני תינוקות. היא מאוד חולה, היה לה סיבוך בלידה,” המשיך תומר והעיניים שלו ננעצו בי.
“תומר, זה לא שלנו…” מלמלתי.
“אלה האחים שלי, אמא,” כמעט צעק. “אמרתי למירב שאני אקח אותם הביתה שתראי, ואולי נוכל לעזור. לא יכולתי להשאיר אותם שם.”
הבטתי בשני התינוקות הזעירים שם במיטה של הילד בן השש עשרה שלי. “איך נתנו לך להוציא אותם בכלל?”
“יש לה זכות לחתום על שחרור זמני. אני בן משפחה, שושי אישרה. זה לא דבר רגיל, אבל ראו כמה רע לה.”
נעצתי בו מבט מלא רחמים. “זה לא יכול להיות התפקיד שלנו, תומר. זה יותר מדי.”
“של מי זה כן, אמא? של אבא? הוא כבר הוכיח שזה לא מפריע לו. ואם מירב לא תבריא? מה יהיה עליהם?”
“אנחנו מחזירים אותם מיד,” קבעתי בתקיפות. “תנעל נעליים.”
נסענו אל “מאוחדת” בדממה. תומר ישב מאחור, אחד התינוקות בכל יד, והשגיח עליהם באהבה.
בחדר הקבלה חיכתה לי שושי, פניה דואגות. “דינה, צר לי. תומר רק רצה לעזור.”
“אני צריכה את מירב,” אמרתי.
“שלוש מאה ארבע עשרה. היא לא במצב קל.”
בחדר מצאנו את מירב, חיוורת כצמר גפן, בקושי בת עשרים וחמש, מחוברת למכשירים.
“אני מצטערת,” יבבה. “לא ידעתי למי לפנות. אני לבד. אלון הוא פשוט עזב. כששמע שיש תאומים וסיבוך, אמר שאינו מסוגל להתמודד.”
“תומר אמר שנעזור,” לחשה. “אני מפחדת, דינה. אם אמות, מי ישמור עליהם?”
תומר הקדים אותי, “נתגייס. אני, אמא… נראה מה יהיה.”
“זו לא אחריות שלנו!” לא הצלחתי שלא להתפרץ.
“אם לא אנחנו מי כן? אם לא נדאג, יועברו למסגרות אימוץ. זה מה שאת רוצה?”
לא הייתה לי תשובה.
מירב שלחה לעברי יד רועדת, “סליחה שאני מבקשת, אבל תני להם משפחה.”
לא ידעתי איך לעכל. בעיניים דומעות התקשרתי לאלון מהחניון.
“בוקר טוב,” ענה בלאות.
“זו דינה. חשוב שנדבר על מירב והתאומים.”
“הבן שלך הלשין עליי? אני לא ביקשתי את זה. זו הייתה טעות, אני אחתום על כל מה שצריך, אבל אין לי עניין. את יכולה לקחת אותם.”
שעתיים אחר כך הגיע עם עורך דין וחתם על מסמכי שמירת האפוטרופסות, לא טרח להסתכל אפילו על התינוקות.
תומר לחש, “אני לא אהיה אותו דבר לעולם, אמא. אני אהיה טוב יותר.”
את אותו ערב חזרנו הבית ארבעתנו. דירה אחת דחוסה בין דרום תל אביב ליפו, ובה שני תינוקות בני יומם. תומר קנה עריסה במחסן יד שנייה מהקצבאות שחסך.
“אתה חייב ללמוד. אתה חייב להיות נער,” אמרתי.
“זה חשוב יותר עכשיו,” ענה בשקט.
הימים הראשונים היו גיהנום לילות בלי שינה, חיתולים, האכלה. תומר כינה אותם “ליאן ונריה”, קיבל על עצמו לטפל בהם.
“זו האחריות שלי, אמא,” התעקש.
“אתה ילד. זו לא חובתך!” אבל גם בשלוש בלילה, עם שניהם בידיים, הוא לא ויתר.
לא התלונן אף פעם. הייתי מוצאת אותו מחמם בקבוקים ומספר לתאומים סיפורים על זיכרונות מהימים הרחוקים, כשהיינו כולנו יחד.
החסיר ימי לימודים, ציוניו הידרדרו, חבריו התרחקו, ואלון לא חזר ולא התקשר.
אחרי שלושה שבועות, הפחד הגדול הגיע. שבתי הביתה ממשמרת ערב, ותומר התרוצץ מבוהל ליאן בוכה, חום גבוה.
“אנחנו עכשיו במיון,” פסקתי.
הרופאים ערכו בדיקות, ליאן עם חום עולים, לב דופק וקטן. כשהרופאה זימנה אותי צד הצידה דיברה על מום לבבי מסכן חיים, צורך בניתוח חירום. שאלתי בזהירות על המחיר למעלה מעשרים אלף ש”ח, כל חסכונותיי לקראת העתיד.
תומר הביט בי, “אמא, אני לא יכול לבקש…”
“אתה לא צריך לבקש,” קטעתי. “נעשה מה שצריך.”
ניתוח נערך כעבור שבוע, ובינתיים קיבלנו אותה הביתה תחת פיקוח, תומר התקין לעצמו שעונים על כל שעה.
“אמא, אם יקרה לה משהו?”
“נתמודד. ביחד.”
ביום הניתוח, קמנו מוקדם, תומר חבק את ליאן הקטנה (בשמיכת צמר צהובה שקנה לה), אני החזקתי את נריה. בשבע וחצי בבוקר נמסרה לצוות הרפואי, תומר לחש משהו אחרון בתוכה.
שש שעות ישבנו מתוחים. רופאה ניגשה ולחשה: “הכול עבר טוב. היא תצטרך החלמה, אבל הסיכוי טוב.”
תומר רעד, לגם אוויר.
בימים שאחר-כך ישב שעות במחלקה, אוחז אצבע קטנה מהחלון באינקובטור.
“ניסע לפארק, אתם תתנדנדו, ואז אשמור עליכם תמיד,” היה מספר.
יום אחד, בין ביקור לביקור, התקשרו מהעובדות הסוציאליות מירב נפטרה בבוקר ההוא. הסיבוך הכריע. טרם מותה, הפכה אותנו, תומר ואני, לאפוטרופוסים קבועים של ליאן ונריה. במעטפה נמצאה פתק: “תומר הראה לי מהי משפחה. שמרו על ילדיי, תגידו להם שאמא אוהבת אותם.”
ישבתי לבדי בקפיטריה של מאיר, בוכה על הכול על מירב, הילדות, הסיפור הבלתי נתפס לתוכו נקלענו.
סיפרתי לתומר, הוא רק החזיק חזק את נריה ולחש, “אנחנו נעבור את זה, אמא. כולנו.”
שלושה חודשים לאחר מכן הודיעו לנו שאלון נהרג בתאונת דרכים בכביש 4. הלך לעולם.
לא הרגשתי דבר, מלבד ריקנות. “האם זה משנה?” שאל תומר.
“לא,” עניתי בשקט.
כי מהשנייה שהלך, הוא חדל להיות חלק מחיינו.
שנה עברה מאז אותו יום שלישי ההוא, היום בו תומר פתח את הדלת עם שני תינוקות על הידיים.
אנחנו משפחה של ארבעה. תומר בן שבע עשרה, ליאן ונריה בועטים ולומדות לומר מילה ראשונה. הבית מבולגן, רעש, צעצועים בכל פינה, והלילות קשים אבל עמוסים באהבה.
תומר כבר לא נער, הוא אדם מבוגר בלב. לא חזר לכדורגל, הפסיד את החברויות הישנות, ושינה את התוכניות שלו לגבי הלימודים. הוא מדבר על ללמוד בסמוך, להישאר לבית, לא להשאיר אותי לבד.
“למה אתה מקריב כל כך הרבה?” אני שואלת לפעמים.
“הם האחים שלי, אמא. זו המשפחה שלנו.”
לפני שבוע מצאתי אותו ישן על השטיח, בין שתי המיטות, יד מושטת לכל כיוון, נריה אוחז את אצבעו.
עמדתי בפתח, נזכרת איך הייתי קטנה, כמה פחדתי ואיך לא ידעתי להתמודד, ועדיין לפעמים מתלבטת אם זה הצעד הנכון.
אבל כשהבנות צוחקות על משהו שתומר עושה, כשהן רצות אליו בבוקר ומתכרבלות בזרועותיו, אני מבינה.
בני חזר אלי לפני שנה עם שני תינוקות ובלב רק מילה אחת: “סליחה, אמא, לא יכולתי לעזוב אותם.”
הוא לא עזב אותן. הוא הציל אותן. ובתוך כך, הוא הציל גם אותנו.
אולי אנחנו לא מושלמים אבל אנחנו משפחה. וזה, ברוב הימים, פשוט מספיק.
