ציפורה, אבל בחורף שם קר! חימום בעזרת תנור, צריך להביא עצים!
אמא, את עדיין חקלאית בלב, בחיי הילדות היה לנו רק ככה. סבא ותִּיקוֹרָה חיו כל חייהם בכפר, ולא דבר. ובקיץ זה יופי אפשר לשתול גינה, לאסוף פירות וגרילים ביער.
הייתי שם, רואה את גלית כהן, שהחלה להתרגל לחיי הפנסיה. שלושים ושש שנה על הכתפיים, שלושים וחמישה מהם בעבודה כרואה חשבון במפעל. עכשיו יכולה לשתות תה בשקט בבוקר, לקרוא ספרים ולא למהר לשום מקום.
החודשים הראשונים של הפנסיה עברו ברוגע. קמה מתי שרצתה, ארחה לאט, צפתה בטלוויזיה. קנתה מצרכים כשלא היה תור בחנות אחרי ארבעים שנה כזה היה תענוג אמיתי.
בבוקר שבת קראה אליה בטלפון ציפורה:
אמא, צריך לדבר ברצינות.
מה קרה? דאגה גלית. הכל בסדר עם נועה?
הכל טוב, רק בואי לשמוע. אל תדאגי!
המילים האלו גרמו לגלית לדאגה עמוקה. כשילדים אומרים “אל תדאגי”, זה אומר שיש מה לדאוג.
שעה אחרי כן, ציפורה ישבה במטבח, מלטפת את בטנה שהשתחררה. שלושים ושנתיים, הילד השני בדרך, והיא עדיין לא נישאה לאורן, למרות שהם יחד כבר ארבע שנים.
אמא, יש לנו בעיה עם השכירות, החלה ציפורה, מסחטת קפיץ של הכוס. בעלת הדירה רוצה להעלות את שכר הדירה ב2000 שקלים. כרגע אנו מתקשים לשלם את הקיים.
גלית הנהנה ברחמים, ידעה שלצעירים לא קל. אורן משתנה תעסוקתו כל שבוע היום מוביל משאיות, מחר שליח, מחרתיים שומר. ציפורה בחופשת לידה, ובקרוב תצטרף לחופשת לידה אחרת.
חשבנו לעבור לדירה זולה יותר, המשיכה, אבל עם הילדה אף אחד לא רוצה לקבל אותה.
ומה אתם מתכננים? שאלה האם, מצפה ללחצין.
לכן באתי אלייך, ציפורה משכה קצה של הסוודר. אפשר שנשהה אצלך זמנית? נצבור כסף ונקח משכנתא.
גלית שתתה תה. בדירה של שני חדרים היה כבר צפוף, והיום עוד משפחה שלמה עם תינוקת וילדה נוספת עומדת להצטרף.
ציפורה, איך נוכל להתקפל כולנו? יש לי רק שני חדרים קטנים. שאלה.
נדחף, אם צריך. החשוב לחסוך. כרגע משלם 13,000 שקלים שכר דירה, בעוד שנה זה יעלה ל150,000 שקלים. אפשר לשים את ההפרש כהשתתפות למשכנתא הראשונה.
גלית דמיינה את האורן שמסתובב בדירה, מדבר בטלפון בקול רם, והמכנסיים של הדמויות הקטנות, והאוכל של הילדים שמנגנים בטלוויזיה בעוצמה מלאה.
איפה תישן נועה? ניסתה למצוא נימוקים.
בחדר הגדול נניח מיטת תינוק, ואת תתמקמי בחדר הקטן. אין צורך במרפסת, רק ספה וטלוויזיה. השיבה ציפורה.
אבל אני רק יצאתי לפנסיה, רוצה קצת שקט. ארבעים שנה של עבודה, נמאס לי! קראה גלית.
ציפורה נאנחה:
אמא, למה את זקוקה לשקט בגיל שישים? את עדיין צעירה, בריאה. סבתות בגילך מגדלות נכדים.
זה נשמע כמתקפה. כאילו סבתות אחרות תורמות, ואת רק חושבת על עצמך.
ובבית הקיבוץ שלנו? המשיכה ציפורה. הבית קיים במצב טוב, אפשר לגדל ירקות, עגבניות, זה טוב לבריאות, הרופאים ממליצים על אוויר נקי לבני הגיל.
גלית הרגישה קור פנימי. הקיבוץ למרחק של שלושים קילומטרים מהעיר, האוטובוס נוסע רק בבוקר ובערב.
ציפורה, בחורף שם קר מאוד, חימום בוערת, צריך להביא עצים. אמרה היא.
אמא, את חקלאית, כל חייך היה כך. בחורף אפשר להדליק תנור, בקיץ לקטוף פירות. זה כמו חופשה יוקרתית, לא כפר ללא נוחות. חייך ציפורה.
ואם אני צריכה לרופא? לאיזו מרפאה? לחנות למזון? שאלה גלית.
תעשי ביקור חודשי, זה מספיק. קני מצרכים בכמויות, תנור הקיבוץ גדול. השיבה ציפורה.
איך אני אשאר בקשר עם החברים, השכנים? שאלה.
בטלפון, או שיבואו לביקור ונטגן על האש. חייכה ציפורה.
גלית לא האמינה. בת בתה מציעה שהיא תעבור לחיי קיבוץ מבודדים כדי לשחרר חדר במרכז העיר למען משפחתה. זה היה כאילו היא מציעה למורה להיפרד מביתה.
כמה זמן תרצו לשהות בדירה שלי? שאלה גלית.
לפחות שנה, אולי שנה וחצי. ענתה ציפורה.
הקיבוץ, האורן, והציפורים של הטלוויזיה כולם נראו כמתכננים לבוא ולסייע. האורן הציע להתקין אנטנה לוויינית כדי שיהיה יותר ערוצים.
תחשבי על זה, אמא, לחשה ציפורה, מה תעשי בשתי החדרים לבד? אין פה שום תועלת. אנחנו נסתדר, נחסוך, ונקח בית משלהנו.
מתי אתם מתכוונים לעבור? שאלה גלית.
מחר, אם צריך. יש לנו מעט דברים, והבית של האנשים החדשים כבר חיפש שוכרים, אנחנו צריכים לצאת עד סוף החודש. השיבה ציפורה.
גלית מזגה לעצמה תה בחשש. ציפורה העיניים חיכו תשובה, כאילו שואלת: “אתה באמת תאמר ‘לא’ לבתך של תינוק?”
ציפורה, ומה אם איתך ואורן לא יסתדרו? לא נישאנו רשמית. קראה גלית.
מה ההבדל? הילדים שלנו משותפים, חיה איתו ארבע שנים, נישואין לא ישנו דבר. אמרה ציפורה.
ואם תתפרדו? שאלה גלית.
לא נפרד, הכריזה ציפורה בחוזק. ובכל מקרה, הדירה שלך.
גלית ידעה את אורן מאז ארבע שנים, הוא מתעסק בעבודות שונות תכופות. היא ידעה שהקשר שלו אינו יציב.
ציפורה, אני רק יצאתי לפנסיה, רציתי קצת נוחות לעצמי. אמרה גלית.
למה “נוחות לעצמי”? הסתכלה בתסכול. זה בשביל הילדים והנשיאים שלנו!
הדברים נראו כמרעיש על רגשותיה של גלית. היא הרגישה שהתנגדותה נמסה.
ואם אגיד “לא”? אם לא אוכל לארח אתכם? שאלתה.
ציפורה השתקה, נאנחה והציבה ידיים על בטנה:
אם לא אוכל, יהיה לי כואב מאוד. זה צער גדול אם אימא תאמר ‘לא’ ברגע קריטי.
היא חזה שהדבר יגיע לכל המשפחה. היא תספר לכל הנכדים, “תארו, האם תאמינו? אמא שלי סירבה לעזור!”
ומה נעשה אם נגמרו הכספים? בכתה ציפורה. שני ילדים, בלי כסף. אורן מציע שנלך לבית של אמא שלו, אבל יש לה חדר אחד בלבד והיא לא מתייחסת אלינו בחום.
גלית הכירה את האמא של אורן אישה חדה, ישירה. היא לא הייתה משאירה ציפורה שם זמן רב.
תעזרי לנו! בקשה ציפורה. רק שנה אחת! נשתדל לא להטריד אותך. תעברי לקיבוץ, תנוחי מההמולה.
והאם אצטרך לנסוע לשם לעיתים קרובות? שאלה גלית.
אולי בסופי שבוע, לקנות מצרכים, לפגוש חברות. בימים רגילים רק שקט בקיבוץ. זה מושלם לגיל הזהב. חייך ציפורה.
טוב, סוף סוף קיבלה גלית. רק לשנה שלמה, לא יותר. ובתנאי שאתם חוסכים, מחפשים בית משלו.
ציפורה חיבקה אותה בחוזק:
תודה, אמא! את הכי טובה בעולם! נשתמש רק במטלות הבית.
ואני אסע לקיבוץ רק כשארצה, הוסיפה גלית. זאת תנאי שלי.
ברור, תנאים ברורים! קראה ציפורה.
בשבוע הבא עברו לבקתה של גלית. אורן פרס את בחילותיו בארון, דנה רצה בחדרים, ציפורה ארגנה את הפריטים.
החודשים הראשונים הפכו לשאול. אורן הפך למאסיב בטלוויזיה, מדבר בטלפון שעות בלי הפסקה. במקרר הופיעו משקאות אנרגיה, קוקטיילים חלביים. דנה התקרענה ללא סוף, צעצועים בכל פינה, סרטים מהבוקר עד הערב.
גלית הגיעה לעיר פעם בשבוע לקנות מצרכים ותרופות, והייתה נבהלת ממה שקורה. המטבח הצטבר באוספים של כלים מלוכלכים, במקלחת תלויות בגדים של ילדים ונעליים של אורן. הספה האהובה על גלית נרקמה בכתמים של מיץ ועוגיות.
ציפורה, אולי נסדר קצת? הציעה גלית.
מתי? חזרה ציפורה. הילד קטן, ואני עייפה, והאורן עייף אחרי יום עבודה.
אני יכולה לעזור כאן בעיר. ניסתה גלית.
לא צריך, נסתדר לבד. אחרי הילד ננקה הכל. השיבה ציפורה.
“המחר” לא הגיע. גלית נשטפה בכלים, שאפה, ניקה, אך כל ביקור חוזר היה כאוטי מחדש.
בקיבוץ, הרגישה גלית כזרים. שלושים קילומטרים מהעיר, החנות הקרובה שלושה קילומטרים, האוטובוס מגיע פעמיים ביום.
גליה, למה את כאן כל השנה? יש לך דירה בעיר! שאלו שכנותיה.
הבת שלי גרה כאן זמנית, חוסמות כסף לבית משלהם. השיבה גלית.
אה, זה טוב. צריך לעזור לצעירים. השיבו.
החורף בקיבוץ היה קשה. העצים נגמרו מהר, המים חוממו על הגז. גלית הרגישה כאילו היא באתה לתקופת קצה.
חצי שנה אחרי, ציפורה נולדה עם בן, דניאל. גלית קיוותה שהמשפחה תחפש בית קבוע, אבל כשבאה לבקר בתינוק, ציפורה קראה:
אמא, עם שני ילדים אנחנו לא נמצא בית מתאים. אולי נשאר עוד שנה?
גלית הבינה שהשתוללה. השנה תתמלא לשנה, ואז לשנתיים, ואז לשלוש.
היא תבלה את שנות הפנסיה על קיבוץ ריק? חשבה גלית.
בקצה, המשטרה הוציאה את הציפורה והמשפחה מהקיבוץ, ואלימות לשון ופגעים כלפי גלית. היא נשארה עם ההסכם לשנה אחת, וקיבלה אותו.
האם הייתה נכונה? הרגישו את זה. סיים המספר.
