סלח לי, בני, אין ארוחת ערב, קראה אמו והעשיר שמע
אמא אני רעב.
נעמה הידקה את שפתיה שחלילה לא ירעדו. רועי היה רק בן ארבע, אבל הבטן שלו כבר הכירה שפה שאף ילד לא צריך להכיר: אותו ריק שיאוש אינו מצליח למלא. היא ליטפה לו את השיער ביד אחת, ובשנייה אחזה בשקית דקה, כמעט מגוחכת, ובה בקבוקי פלסטיק ריקים שאספה לאורך היום.
עוד מעט נאכל משהו, יקירי, לחשה לו.
אבל השקר שורף את גרונה. היא שיקרה יותר מדי השבוע, לא מההרגל – מהשרידות. כי להגיד לילד את האמת, זה כמו לדחוף אותו אל הרצפה בלי מזרן.
הסופרמרקט הבריק באורות חנוכה. שרשראות זהב, מוזיקה שמחה, אנשים דוחפים עגלות מלאות. ריח של חלה טרייה וקינמון, משהו שבשביל נעמה נשמע כמו מותרות. תל אביב היתה יפה באותו ערב, ממש כמו עיר שעטתה שמלה לחג, אבל היא הלכה בנעליים שחוקות, מדדת כל צעד, שלא ירגיש רועי בפחדה.
רועי נעצר מול הר של עוגות סופגניות עטופות באריזה צבעונית.
נקנה אחת השנה? כמו עם סבתא שנה שעברה
שנה שעברה. נעמה הרגישה את המכה. אז אמא שלה עוד היתה בחיים, אז עוד היתה לה עבודה מסודרת בניקיון דירות, ואם לא היה מה להפסיד, לפחות היתה ארוחה. לפחות היה גג שלא מכוסה אדים כמושב הקדמי של הרכב הישן שבו ישנו שבועיים.
לא, מתוק שלי השנה לא.
למה?
כי העולם יכול להתמוטט בלי אזהרה. כי חום של ילד כבד יותר מכל משמרת עבודה. כי עובד יכול להיות מפוטר רק כי העדר יום אחד, גם אם הילד שלך שורף עלייך במחלקה בבית חולים. כי שכירות לא מחכה, אוכל לא מחכה, וגם הצער לא.
נעמה בלעה והכריחה את עצמה לחייך.
היום נעשה משהו אחר. תעזור לי להחזיר את הבקבוקים.
הם הלכו במסדרונות שהכל בהם אמר כן ולא בשבילך. משקאות, עוגיות, שוקולד, צעצועים. רועי הסתכל בעיניים גדולות.
אפשר לשתות מיץ היום?
לא, בן.
ועוגיות? עוגיות שוקולד…
לא.
אפילו פשוטות…?
נעמה נשמעה קשה יותר מכפי שהתכוונה, וראתה איך פניו של רועי קפאו, כמו אור קטן שכבה. ליבה נשבר שוב. כמה פעמים הלב יכול להישבר לפני שייעלם לגמרי?
הם הגיעו למכונת המיחזור. נעמה תחבה בקבוק, ועוד אחד. רעשים מכניים, ספרות שגדלות לאט. עשרה בקבוקים. עשר הזדמנויות זעירות. המכונה פלטה שובר.
שבעה שקלים.
נעמה הסתכלה עליו כאילו צוחק עליה. שבעה שקלים. בליל חנוכה.
רועי אחז בידה, תקווה שמכאיבה.
עכשיו נקנה אוכל, נכון? אני מאוד רעב.
נעמה הרגישה שמשהו בה נשבר. עד עכשיו נצמדה לכל העולם, אבל המבט הזה של בנה, מלא בטחון, הרס את ההגנות האחרונות. היא לא יכלה לשקר עוד. לא הערב.
הובילה אותו למחלקת הפירות והירקות. תפוחים אדומים זהרו, תפוזים מושלמים, עגבניות כמו תכשיטים. מוקפת בשפע של אחרים, כרעה מולו וקיבלה את ידיו.
רועי, אמא צריכה לומר לך דבר מאוד קשה.
מה קרה, אמא? למה את בוכה?
נעמה אפילו לא שמה לב שהיא בוכה. הדמעות זלגו מאליהן, כאילו הגוף ידע קודם ממנה שהיא לא יכולה להמשיך.
בני סלח לי. השנה אין ארוחת ערב.
רועי כיווץ את מצחו, לא מבין.
לא נלך לאכול?
אין לנו כסף, מתוק שלי. אין לנו בית. ישנים באוטו ואמא איבדה את העבודה.
רועי הביט סביב באוכל, כאילו העולם רימה אותו.
אבל פה יש אוכל.
כן, אבל זה לא שלנו.
ואז רועי בכה. לא בצעקות, אלא בבכי חרישי שנשרף יותר מכל התקף זעם. הכתפיים הזעירות רעדו. נעמה חיבקה אותו בייאוש כאילו בלחיצה חזקה אולי תציל אותו בקסם.
סלח לי שאני לא יכולה לתת יותר.
סליחה, גברת.
נעמה הרימה את מבטה. שומר הביט בהם, נבוך, כאילו העוני הוא כתם שמלכלך את האול.
אם את לא מתכוונת לקנות, את חייבת לעזוב. את מפריעה ללקוחות.
נעמה מחתה במהירות את פניה, נבוכה.
אנחנו הולכים
עכשיו, גברת, בבקשה אמרתי כבר שזה איתי.
הקול מהגב, תקיף ורגוע.
נעמה הסתובבה וראתה גבר גבוה, בחליפה כהה, שיער כסוף ברקות. עגלת קניות ריקה ונוכחות מרשימה. הביט בשומר בלי להרים קול, אבל בעצמה שגרמה לו לסגת.
הם המשפחה שלי. באתי למצוא אותם כדי שנקנה יחד.
השומר היסס, הביט בבגדיה המרופטים של נעמה, בילד הרעב, בגבר האלגנטי ולבסוף עזב.
בסדר, אדוני. סליחה.
כשנעלם, נעמה נשארה עמדה, לא יודעת אם להודות או לברוח.
אין לי מושג מי אתה, אמרה בקושי, ואנחנו לא צריכים
כן, אתם צריכים.
לא היה בזה אכזריות. רק אמת. הביט בעיניה.
הקשבתי לכם. ואסור שאף אחד יהיה רעב בחנוכה. במיוחד ילד.
כרע ברך מול רועי בחיוך רך.
שלום. קוראים לי גלעד.
רועי הסתתר מאחורי רגלה של אמו, אבל הביט הצידה.
איך קוראים לך?
שתיקה.
גלעד לא לחץ. שאל:
תגיד לי אם היית יכול לאכול מה שבא לך הערב מה היית בוחר?
רועי הביט בנעמה, מבקש רשות. לא הבין את הסיטואציה, אבל לא קרא לעג, לא רחמים, לא חטטנות בעיני הגבר. היה שם רק אנושיות פשוטה.
תענה, מתוק, לחשה אמו.
קציצות עם פירה, אמר רועי בקול כמעט לא נשמע.
גלעד הנהן כאילו קיבל את ההזמנה הכי חשובה בעולם.
מושלם. זו גם הארוחה שאני הכי אוהב. בוא, תעזור לי.
והתחיל ללכת, דוחף עגלה. נעמה הלכה אחריו, ליבה מרקיע, מצפה לעוקץ, לתנאי, להשפלה חבויה. אבל לא היה שם כלום. גלעד מילא עגלה בבשר, תפוחי אדמה, פירורי לחם, סלט, מיץ, ופירות. כל מה שרועי הצביע עליו, גלעד הוסיף בלי לספור, בלי להיאנח, בלי להישיר מחיר.
בקופה, שילם בקלות כאילו קנה קפה. נעמה ראתה את הסכום האחרון וסחרחורת תקפה אותה זה יותר מכל מה שהרוויחה בשבועיים כשהייתה לה עבודה.
אין מצב, אי אפשר לקבל כל זה, ניסתה לומר, הרועדת.
גלעד הביט בה ברצינות.
את מה שאמרת לבן שלך לאף אחד לא צריך לומר. תני לי לעשות את זה, בבקשה.
במגרש החניה, נעמה הובילה אל הטרנטה של גברת מלכה. האוטו נראה עוד יותר עגום ליד מרצדס השחור של גלעד. הוא הבין הכל בשנייה: הלכלוך במושב האחורי, השמיכה, השקית הקטנה של הבגדים.
לאן תלכו אחרי זה? שאל.
השתיקה הייתה תהום.
לשום מקום, הודתה נעמה. ישנים באוטו.
גלעד הניח את השקיות, העביר יד בשיער כאילו המציאות הכבידה פתאום.
המלון שלי יש בו מסעדה. פתוח הערב. בואי לארוחת ערב איתי. אחרי זה נראה. לפחות הערב לא תישארי באוטו.
הגיש לה כרטיס: מלון עיר המלוכה.
נעמה החזיקה בו כאילו שורף לה ביד. כשגלעד הלך, רועי משך אותה בחולצה.
בואי, אמא. נאכל קציצות.
נעמה הביטה בבנה, הביטה באוטו, בכרטיס. לא הייתה לה אופציה אחרת. ובלי לדעת, כשקיבלה את הארוחה ההיא, פתחה דלת ענקית שאולי תציל, אולי תשבור, אם תתגלה כאשליה.
המסעדה נראתה עולם אחר: מפות צחורות, תאורה חמה, מוסיקה רכה, פרחים טריים. רועי לא עזב את ידה של אמו. נעמה, בבגדים מרופטים, הרגישה שכולם מסתכלים עליה, גם אם איש לא ממש הביט.
הם האורחים שלי, אמר גלעד למלצר. תזמין מה שתרצו.
בהתחלה רועי אכל לאט, כאילו פוחד שמישהו ייקח לו את הצלחת. אחר כך אכל במהירות, ברעב ישן שלא נרפא בלילה אחד. נעמה הביטה בו, הגרון חנוק: הוא אמר שזו הארוחה הכי טעימה בעולם ולבה נשבר, כי זה היה עצב מחופש ליופי.
גלעד לא חקר מייד. דיבר על דברים פשוטים, שאל את רועי על דינוזאורים. רועי שלף מהכיס צעצוע קטן ובלוי של טירנוזארוס רקס, עם שריטות.
קוראים לו רקס, אמר בגאווה. הוא שומר עליי בלילות.
גלעד הביט בו בעצב מאופק.
טירנוזאור הכי חזק, ענה.
מאוחר יותר, כשפניו של רועי מרוחים בשוקולד מהקינוח, גלעד סוף סוף שאל, בכבוד:
נעמה איך הגעת לכאן?
ונעמה סיפרה. אמא שמתה. עבודות שאבדו. בית החולים. הפינוי. אבא שנעלם, לא חזר.
גלעד הקשיב בלי לקטוע, כאילו כל מילה מאשרת לו משהו.
במלון שלי צריך עובדות ניקיון, אמר לבסוף. חוזה מסודר, שעות קבועות, הכל חוקי. ויש דירות לעובדים. קטנות, אבל נורמליות.
נעמה הביטה בו בעין חשדנית, כי גם התקווה מפחידה.
למה שתעשה את זה?
כי צריך עובדים, השיב, והוסיף בשקט: וכי ילד לא צריך לישון באוטו.
למחרת נעמה חזרה. המנהלת, תמר פילוסוף, ערכה ראיון רגיל, בלי דרמות. שלושה ימים אחר כך, נעמה ורועי נכנסו בפעם הראשונה לדירה עם חלונות אמתיים. רועי רץ בחדרים כאילו מגלה כוכב חדש.
זה שלנו, אמא? באמת?
כן, מתוק זה שלנו.
באותו לילה, רועי ישן במיטה, אבל התעורר שוב ושוב בוכה, בודק שאמא עדיין איתו. נעמה גילתה עוגיות מוסתרות מתחת לכרית שלו. הוא שמר אוכל, ליתר ביטחון מפני שתחזור הרעב. ואז הבינה שהעוני לא עוזב כשמשנים מקום, הוא נשאר בפנים זמן מה, כמו רעש רקע.
גלעד היה מגיע לפעמים. מביא ספרים, מדבר עם רועי בכנות, משחק כדורגל בפארק. וביום ההולדת, הביא עוגה ענקית בצורת דינוזארוס. רועי איחל בקול רם:
הלוואי שדוד גלעד יישאר לתמיד. שלא ילך אף פעם.
גלעד כרע ברך, עיניו דומעות.
אשתדל.
הבעיה צצה בגלל רכילות והרכילות הגיעה לאדם שאסור היה שידע.
אבי, האב הביולוגי, הופיע יום שלישי בכניסה למלון, מריח מבירה, מחייך חיוך מזויף.
באתי לראות את בני, אמר. יש לי זכות.
נעמה הרגישה שאין לה נשימה. גלעד עמד מולה כמו חומה.
אבי צעק, איים, הפציץ בהבטחות תביעות. והגשימם: הגיעו מסמכים חיפוש זכויות, משמורת משותפת. בניירות, נעמה הייתה אישה במצב בעייתי. גלעד היה מעסיק שמבלבל את הילד. הכל נשמע יפה והיה רעל גמור.
הביקור המפוקח הראשון היה אסון. רועי לא רצה להפרד מגלעד. אבי ניסה להחזיק אותו, ורועי צרח. באותו לילה, הילד סבל מסיוטים. בכה, אמר שייקחו אותו, שלא יראה את אמא שוב, שיפסיד את אבא גלעד.
גם אני הייתי רוצה להיות אבא שלך, גלעד הודה בבוקר מוקדם, יושב על המיטה לידו. יותר מהכל.
אז למה אתה לא יכול?
לא הייתה תשובה קלה. רק החלטה קשה.
העו”ד היתה ברורה: כזוג נשוי, יוכל גלעד להתחיל הליך אימוץ. המשפחה תיראה יציבה בבית המשפט. פחדה של נעמה היה עצום, אבל גם האמת שצמחה בחשאי חודשים: גלעד לא נותר מכורח, אלא מתוך אהבה.
זו לא תהיה שקר, אמר ערב אחד, בקול רועד. התאהבתי בך מהדרך שלך כאמא. והתאהבתי בו כי אי אפשר שלא.
נעמה, שהשרדות הייתה גורלה שנים, אמרה כן בדמעות לא של הפסד, אלא של תחושת הקלה.
החתונה היתה פשוטה. אזרחית. תמר הייתה עדה. רועי, חליפה קצרה, נושא הטבעות, כולו רצינות והתרגשות.
עכשיו אנחנו משפחה אמיתית! קרא כשנרשמו כבעל ואישה, וכל הנוכחים בכו וצחקו יחד.
הדיון המשפטי היה התגלות. אבי, לבוש חליפה, שיחק קורבן מתחרט. גלעד סיפר על ערב חנוכה בסופר, נעמה כורעת, מתחננת על סליחה כי אין ארוחה, ולא היה יכול לעצום עיניים מאז. נעמה סיפרה שאבי נעלם ארבע שנים.
השופט בחן הכל. מסמכים, מכתבים, תיקים רפואיים בהם אבי מעולם לא הופיע. עדויות מהגן, מהמלון, סרטונים ברוטינות פשוטות: סיפורי לילה, צחוק, ארוחת בוקר.
ולבסוף ביקש לשוחח לבד עם רועי.
נעמה כמעט עילפה מהפחד.
במשרד השופט הציעו מיץ ועוגיות. רועי סיפק אמת מוחלטת:
פעם גרנו באוטו וזה היה לא יפה. עכשיו יש לי חדר משלי. יש אוכל. אמא צוחקת.
מי האבא שלך? שאל השופט.
רועי לא היסס.
גלעד. הוא אבא שלי. את השני לא מכיר. הוא עושה לאמא עצוב. אני לא רוצה שאמא תבכה יותר.
כשהשופט הודיע החלטתו, הזמן נעצר. משמורת מלאה לנעמה. ביקורים מפוקחים רק עם הסכמת הילד ובזמן מוגבל. אישור לגלעד לפתוח בהליך אימוץ.
אבי יצא זועם, צועק איומים שאבדו באקוסטיקה. לא חזר שוב. לא ביקש אף ביקור. הוא לא רצה ילד רצה שליטה, רצה יתרון, רצה כסף. וכשלא קיבל, נעלם.
על מדרגות בית המשפט, רועי עמד בין שני הוריו, חבוק בזרועות שלא פחדו עוד.
אז אני יכול להישאר איתכם תמיד? שאל.
תמיד, ענו יחד.
חודשים אחרי זה, תעודת האימוץ הגיעה חותמות רשמיות לא אישרו אלא מה שהלב כבר ידע. רועי עברי. גלעד מסגר אותה ותלה על קיר הבית כמו מדליית ניצחון בקרב החשוב של כולם.
עברו לדירה עם גינה. רועי בחר חדר, הציב את רקס במקום מיוחד, אבל לפעמים לקח אותו למקרה שצריך. לא כי פקפק בביתו, אלא שהילד שהיה עוד לא נעלם רק לומד, לאט לאט, שגם ביטחון הוא באמת אפשרי.
שבת אחת, גלעד הציע ללכת לסופרמרקט. אותו מקום מאותו ערב חנוכה.
נכנסו יחד, יד ביד. רועי במרכז, קופץ, מדבר בלי סוף. בחר תפוזים, תפוחים, דגני בוקר עם דינוזאר על הקופסה. נעמה התבוננה בו והרגישה שהחזה מתמלא בשלווה.
במחלקת הפירות, רועי נעצר בדיוק במקום שבו כרעה ובכתה לפני חודשים. נגע בתפוח, הניח אותו בעגלה בזהירות, ואמר בגאווה:
בשביל הבית שלנו.
נעמה מיהרה לנגב דמעות קטנות. גלעד חיבק את ידה. לא אמרו דבר, כי לפעמים הדברים הגדולים באמת פשוט נושמים.
בערב, אכלו יחד ליד השולחן. רועי סיפר בדיחות רעות על הגינה, גלעד הפך אותן לטובות בעולם, ונעמה צחקה מצחוק אמיתי זה שיוצא כשאין שמירה.
כרגיל, גלעד הקריא סיפורים. שלושה. רועי נרדם באמצע השני, רקס שקט על חזהו.
נעמה עמדה רגע, מביטה מהדלת. חשבה על האישה שהייתה זאת שהתנצלה כי אין אוכל, זאת שישנה באוטו, זאת שחשבה שהחיים הם רק לשרוד. והבינה משהו שלא כתוב בשום תעודה או פסק דין: לפעמים, באפלה הכי גדולה, מעשה אנושי אחד מדליק שרשרת ניסים.
לא ניסי פלאי. ניסים אמיתיים. עבודה. גג מעל הראש. חלה טרייה. סיפורי לילה. יד מושטת.
ובעיקר, ילד שלא מפחד, לא רעב אלא זוכה סוף סוף למה שמגיע לו: משפחה שרוצה להישאר.
