יומן אישי קיץ 2023
אני, ריפעת בן-דוד, לא האמנתי שאגיע למצב הזה. הבוקר, בוקר אביבי יפה בפתח תקווה, היה אמור להתחיל רגיל: ניחוח עוגיות וניל מתפשט לכל עבר, שקט של בית. אבל שקט הוא משאב נדיר בביתנו, במיוחד כשדניאל, בני היחיד, יושב מולי עם הבעה של ילד שנמנע ממנו שוקולד.
“מאמא, למה את עושה מזה כזה עניין? אנחנו לא דורשים ממך להרים קירות, רק להיות עם הנכדים. שלושה חודשים, זה כלום. תאמיני לי, לא תרגישי איך עובר. את הרי בבית בצור יצחק, עם גינה, ריח אדמה, עגבניות שלך. הילדים חנוקים בעיר, הכל דחוס, חם. אצלך גן עדן. כבר קנינו כרטיסים, הזמנו מלון. תוותרי?”
אני בוחשת בתה הקר שמולי, חולמת על הציפוי המפואר של פירות היער של אתמול. דניאל בן שלושים וחמש, כבר שערות אפורות ברקות, שעון-יד של אפל, חולצה מחויטת, אבל התנהגות כמו של ילד בן חמש. לידו, ישבה אשתו, יעל, ופניה מכווצות, בעודה מדפדפת באינסטגרם. הכול מדגיש שהיא כאן רק כי אי אפשר אחרת.
אני מניחה את הכפית”, אומרת ברוגע שנחוץ כדי לא להישבר, “אני לא עושה עניין. יש לי תכניות. השנה לא אוכל לקחת את הבנים לכל הקיץ. עייפתי. לחץ הדם שלי משתולל, הרופא אמר מנוחה וטיפול. אני נוסעת לחוף בים המלח ביוני, כדי להיטיב. אחר-כך רוצה לחיות קצת בשביל עצמי. לטפל בורדים, לקרוא ספרים, סוף סוף לישון כמו שצריך.”
יעל פונה אליי, עיניה מתמלאות פליאה וצער:
“לחיות בשביל עצמך? סליחה, ריפעת, זה רציני? הנכדים זה שמחה, ברכה! כולם רק חולמים לסייע, ואת… ‘ורדים’. הילדים צריכים חום וסבתא. אנחנו טסים לאיים ביוון, יום נישואין, שלוש שנים לא נסענו יחד.”
“יעל, אמרתי לכם עוד במרץ. לא אוכל השנה. אמרתם בסדר. עכשיו פתאום הפתעה.”
“נו, מאמא, מה את עושה מזה כזה עניין?” דניאל מניף יד. “מה זה משנה לך לבד בבית או עם הנכדים? הם כבר גדולים, רועי בן שמונה, ליאב בן שש. מתנהלים לבד.”
אני, מהרהרת: “מתנהלים לבד” בשנה שעברה תוך שבוע פירקו לי חממה, הטביעו לי את הסלולרי בדלי, ופחדו את התרנגולות של השכנה שכל אחת הייתה תקועה ללא ביצים חודשים. הייתי נופלת מותשת כל ערב, בולעת תרופות, וכל זאת תוך כדי ש’מתנהלים לבד’ דורשים פנקייקים, סיפורים ומים בשלוש לפנות בוקר.
“ההבדל גדול, בני. אוהבת אותם, אבל הבריאות שלי לא מאפשרת סבתאות במשרה מלאה. יכולה לקחת לסוף שבוע לפעמים. לא לשלושה חודשים. זה עבודת פרך. אני בת שישים ושתיים”.
“זה בדיוק העניין!” צעקה יעל פתאום. “שישים ושתיים! תתחילי לחשוב על המשפחה, לא רק על חופשות. אנחנו סומכים עלייך. נתנו לך סיר-בישול יוקרתי ליום הולדת, דואגים. ואת סכין בגב”.
“סיר הבישול? תודה. לא השתמשתי בו, אוהבת את הכיריים שלי. אבל מאז מתי מתנות ניתנות כדי להחזיר חובות?”
יעל מסמיקה ומושכת את דניאל. ואז הוא אומר את המשפט שכמעט מפיל אותי:
“מאמא, מספיק. דיברנו משהו… מוזר בך לאחרונה. שוכחת. כועסת. מסרבת לעזור. אולי זה הגיל? דמנציה? או משהו?”
“מה?” אני מרגישה גוש בגרון.
“נו, מה? אנשים בגיל הזה מאבדים קשר עם המציאות. אם את לא יכולה לטפל בנכדים, אולי גם בעצמך לא תוכלי. הבית גדול, גז, מים מסוכן. חשבנו… יש בתי אבות טובים, פרטיים. טיפול, רופאים, חברה. בלי דאגות, אוכל חמש פעמים. אולי שם תרגישי טוב יותר?”
דממה. שומעת את הרכבת חולפת בחוץ, את השעון מתנה מבעלי ז”ל מתקתק. אני מסתכלת על הבן ואיני מזהה. הילד שגרם לי לסרוג גרביים, הנער שהופיע אצל מורה פרטי, אמא שוויתרה הכל בשביל הבן התחלף בגבר שמציע בית אבות בשביל חופשה.
“אתה רוצה… למסור אותי?” אני לוחשת. “שלא אפריע?”
“זה לא ‘מסור’, יעל מתקנת, “זה לדאוג לך גיל כזה, לחץ דם, עייפות רופאים קרובים. ואם יקרה משהו, אנחנו בחו”ל מי יטפל? נרגיש רגועים”.
“כלומר, או שאני דוחפת את הבריאות שלי בגינה עם הנכדים, או שאתם תסגרו אותי בבית אבות?” אני זוקפת גב, פעם ראשונה מזה זמן.
“מאמא, די, אין סיבה לדרמה.” דניאל סוף סוף מסתכל לי בעיניים, מתבייש. “פשוט, אנחנו צריכים עזרה. ואם אין, מה הטעם שתשבי לבד בדירה גדולה? ליאב ורועי חנוקים, אנחנו גם. את נהנית. זה לא אולטימטום. זו החיים”.
אני קמה, צועדת לחלון. השקדיות פורחות. הכל כרגיל.
“צאו,” אני אומרת בשקט.
“מאמא, לא סיימנו…”
“להחוצה! עכשיו. שניכם.”
דניאל ויעל מחליפים מבטים. הוא עומד לומר משהו, אבל רואה שאיני מתכוונת להקל.
“אם לא תחשבי, נחליט אחרת. כרטיסים הולכים לאיבוד.”
הדלת נסגרת. אני מתיישבת לבד, מסתירה את הפנים. דמעות לא זורמות, רק פחד יבש וחור בלב.
הלילה בלי שינה. ראש עובד “בית אבות”, “מוזר”, “מסוכן”. אני יודעת לא יכניסו אותי בלי הסכמה, כל עוד אני צלולה. אבל עצם הרעיון שמוכן להכריז עלי כחולה כדי לפתור ענייניו כואב פי כמה.
בבוקר, קפה חזק, חליפה טובה, ליפסטיק, יוצאת. לא לבית מרקחת; לנוטריון ענת בן-צור, ותיקת העסק שייעצה לי לבעלי.
“ענת, אני צריכה ייעוץ, ואולי ארגון מסמכים.”
שעתיים אצל הנוטריון ומצור עם מסמכים וכבד על הלב. אחר כך לסוכנות תיירות, וגם לפסיכיאטר מהמרכז הרפואי בפתח תקווה; בקשתי אישור שכלי תקין, ללא דמנציה. הרופא היה מופתע, אך הסכים אפילו החמיא לזיכרון ולצלילות שלי.
בערב, הטלפון לא מפסיק. דניאל מתקשר, יעל כותבת: “מאמא, תעני”, “מצאנו בית אבות טוב, רוצה להצטרף?” אני משתיקה הכל.
אני אורזת. מזוודה חדשה, לשם שינוי: שמלות קיץ, כובע, בגד ים.
שלושה ימים אחר כך, שבת בבוקר, צלצול בדלת דניאל, יעל, ושני נכדים עם תיקי גב. רועי וליאב מקשקשים, יעל ממלמלת לדניאל.
פותחת את הדלת; לבושה בגדי נסיעה, צעיף משי, מזוודה ליד.
“וואו, סבתא כבר מוכנה!” רועי צועק, “אנחנו נוסעים לצור יצחק?”
דניאל מגמגם: “מאמא, לאן את? הבאנו את הילדים, יש לנו טיסה הלילה. שכחת?”
“לא שכחתי, דניאל. אני בדרך לים המלח. הרכב מחכה.”
“לים המלח?! מה עם הילדים? מה נעשה?”
“ילדים שלכם, יעל. בעיה שלכם. אמרתי אני עסוקה”.
“עשית את זה בכוונה? אנחנו דיברנו על בית אבות! את רוצה ש…”
“שמה? תכריזו עלי כלא כשירה? הנה תעודת רופא מהמרכז הרפואי. צלולה לגמרי, אין דמנציה. כל ניסיון להכריז עלי כלא כשירה יטופל בבית משפט כרמאות. דיברתי עם עו”ד.”
דניאל עובר על המסמך, שותק.
“מאמא, לא התכוונו. רק רצינו שתסכימי.”
“דרכי איומים, ילד. להפחיד את אמא כדי לחסוך כסף על בייביסיטר.”
“But הכרטיסים! המלון! הכסף…” יעל כמעט בוכה.
“יש לכם בחירה אחד נשאר עם הילדים, או שוכרים בייביסיטר, או לוקחים אותם איתכם.”
“להביא אותם ליוון?! זה לא חופש!”
“עבורי שלושה חודשים בגינה זה חופש?”
“בקיצור, אין מפתחות לצור יצחק. שתלתי ורדים מיוחדים, מערכת השקייה. אדע שתהרסו הכל. הדירה סגורה. השכנה תשגיח.”
“את… מפלצת,” יעל לוחשת.
“אני אדם שמכבד את עצמו. וגם שכתבתי צוואה.”
השקט שהשתרר כמו פצצה בעורק. דניאל נהיה לבן.
“למי?”
“בינתיים לאף אחד. אולי המדינה, אולי עמותה לטובת כלבים נטושים. אולי אתחתן; אומרים שיש גברים מעניינים במלון.”
אני מושכת את המזוודה לדלת, שולחת את כולם אחורה. הילדים פסחו בהלם, אבל רועי העז:
“סבתא, תביאי לנו מגנט?”
אני מתרככת, מחבקת אותם.
“בטח, ילדיי! וגם דבש. תהיו טובים להורים הם יצטרכו לעבוד קשה.”
פונה לדניאל.
“להתראות. חוזרת בעוד שלושה שבועות, מקווה שתזכרו שאני אמא, לא עובד סמך לדירה. סגרו דלת, יש לכם מפתחות.”
נכנסת למעלית. הדלת נסגרת, מנתקת אותי מהפנים הכועסים והמבולבלים. במונית, הרגשתי דמעות רק אחת. הדרך לים המלח, אמבטיות בריאות, הליכות ומעל הכל חופש.
הקיץ היה נהדר. טיילתי לאורך החוף, נשמתי אוויר נקי, הכרתי אישה מנס ציונה ואת נמרוד, אלוף משנה משוחרר ששיחק שחמט. הטלפון פעם ביום בלבד.
בהתחלה, דניאל כותב זועם. אחר כך עייפות. “מאמא, ביטלנו טיסה, הפסדנו כסף, יעל מתעלמת.” ואז מעשי: “מצאנו בייביסיטר, יקרה. עזרה בכסף?” אני: “יש לי פנסיה, והמלון יקר. לבד.”
שבועיים הודעות משתנות. “מאמא, איך ההרגשה? לחץ הדם?” “ליאב צייר אותך, מתגעגע.”
כשהגעתי, שזופה, רזה, צעירה בכמה שנים הבית מבריק, עוגה במקרר.
בערב, דניאל הגיע, לבד בלי יעל ובלי ילדים. נראה מותש, נבוך. מתיישב במטבח, אותו כיסא שבו עמד לפני חודש.
“מאמא, סלחי לנו,” אמר בעצב. “היינו טיפשים. התרגלנו שאת תמיד אומרת ‘כן’. יעל עם יוון, עבודה עמוסה… הלכנו לאיבוד.”
מזגתי לו תה בכוס שאני הכי אוהבת.
“הלכתם לאיבוד, דניאל. לפחות חזרתם. יעל?”
“בבית, מתביישת. לא האמינה שתסעי. חשבה שאת בלוף. לא נסענו בסוף. חופשת קיץ בבית, עם הילדים. היה אפילו… כיף. קשה, הם הרבה שובבים אבל הלכנו לפארק, רכבנו על אופניים. לימדתי את רועי לשחות.”
“נו, והכרזתם שמסוכן. להיות אבא זו עבודה, בני.”
“מאמא, ומה עם הצוואה? באמת שינית?”
אני מחייכת, לוגמת תה.
“זה, בני, יישאר סוד קטן שלי. שיהיה לכם סיבה לחזור אל מאמא סתם, לא רק כשצריך בייביסיטר.”
צוחק, מניד ראש.
“ברור. הגיע לנו.”
שנתיים חלפו מאז. אני לא לוקחת נכדים לכל הקיץ: רק לשבועיים ביולי כשאני רוצה. הילדים לא מעלים עוד בתי אבות. להפך, דניאל התקין לי ידיות בטיחות ואיכות דם חדשה. יעל, עדיין קרירה, אבל מברכת בחגים, מתייעצת לגבי שתילה.
היחס השתנה: אין עוד אותה פשטות מבטלת; יש מרחק וגם כבוד. למדתי שעדיף יחס של הערכה אמיתית מאשר להיות סבתא נוחה שכל אחד דורך עליה.
אהבת ילדים אסור שתהפוך להקרבה שמכלה את עצמך. זכותך להזדקן בכבוד, ואף אחד לא רשאי לקחת זאת ממך.
ריפעת בן דוד, פתח תקווה, קיץ 2023ובערבי קיץ שקטים בגינה, אני יושבת בין הורדים שלי ונזכרת לא בכאב, אלא בגאווה. כי בסופו של דבר, למדתי לומר “לא”; לא כי איני אוהבת, אלא כי מגיע לי לבחור את חיי. הנכדים באים לבקר, לפעמים מביאים עוגה מהבית או ציור חדש, מתיישבים סביבי ומספרים על הקיץ שלהם. דניאל מחייך ומסתכל, כבר לא מבקש פשוט נהנה מהשיחות והצבעים.
ולפעמים, כשאני פותחת את הדלת לנכדים, הם צועקים: “סבתא, תודה שאת בבית! את הסבתא הכי מגניבה בעולם.” ואולי, באמת, זה כל מה שצריך מישהו שיאהב אותך, גם כשאת לא מתפשרת.
בין כל הגלים והשקיעות, למדתי שהחופש האמיתי הוא לא רק חוף בים המלח, אלא היכולת לעמוד במקומך, לאהוב בלי לוותר על עצמך ולהיות סבתא כפי שרק את יכולה.
