סיפור מרגש מהכפר: קשישה מצאה שרשרת על רצפת בית הכנסת והחליטה לא להחזיר אותה… עד שתדע למי שייכת התמונה שבתוך התליון – וגילתה סוד עתיק על עצמה ועל אחותה האבודה, שנהפכו לשתיים שנפגשו מחדש מול עיניי כל הקהילה – כי לפעמים אלוהים לא מדבר במילים, אלא בסימנים, במפגשים ובהשלמות של חלקים מהלב שלא ידענו שחסרים לנו.

בבית הכנסת הישן במושב, הזמן כאילו עמד מלכת.
ריח הבשמים התפשט באוויר, הנרות דלקו ברעד קל, ואנשים ישבו ראש מורכן, שותקים, כל אחד מתחבא עם כאבו בלב, מתוך תקווה קטנה לתפילה שקטה.
ובתוך כולם, היא…
זקנה קטנה, פשוטה, עם מטפחת לראשה וידיים חרוצות. הגיעה כל שבת לתפילה, גם כשכאב לה הגב, גם כשכל צעד בדרך לבית הכנסת היה כבד עליה יותר משנה לשנה.
היא לא ביקשה הרבה.
רק שקט.
רק סליחה.
רק פינה של אור.
אבל דווקא באותו יום… הכול השתנה.
כשהתרוממה לאיטה מהספסל, הרגישה משהו תחת הסנדל.
התכופפה בקושי, וגילתה על הרצפה… שרשרת.
שרשרת עדינה, עם תליון בצורת לב.
היא לקחה אותו ליד ורעדה התליון היה חמים, כאילו זה עתה הוסר מצווארו של מישהו.
בסקרנות עדינה פתחה את התליון.
בתוכו שתי תמונות קטנות.
וברגע ההוא הרגישה הזקנה שהאדמה נשמטת תחת רגליה.
בתמונה האחת אישה מבוגרת…
אותן גבות.
אותו מבט.
אותה צורת שפתיים.
אותו פנים, כאילו התבוננה במראה.
הזקנה כיסתה את פיה.
הרעד לא היה מקור, אלא מאמת שעלתה מן העבר.
היא ידעה… עוד מהסיפורים המרומזים ששמעה בילדותה, מהדיבורים החשאיים בין הנשים בנעוריה, שאמא שלה… ילדה תאומות.
אבל אחת נולדה חלשה, עדינה.
ובצרה, בעוני, בפחד…
האם מסרה אותה בלידה.
נתנה אותה למשפחה תל־אביבית, דוקטור ובת־זוגו.
“משפחה שיש להם.”
והיא נותרה במושב, עם האדמה, עם העבודה, עם הדמעות והחסר.
שנים ניסתה לשכנע את עצמה שזה דמיון.
שהכול שמועה, בדיה, רכילות של מושב.
אבל התמונה הזו…
היא לא שיקרה.
ואז עשתה משהו שלא העזה מעודה
אגרפה את השרשרת ולחשה בליבה:
“לא אחזיר אותה… עד שאגלה מי מופיע בתמונות.”
היא ידעה שזה לא בסדר.
ידעה שהשרשרת אינה שלה.
אבל הרגישה שהשם הפגיש אותה עם השרשרת מסיבה עמוקה.
כי לפעמים… השם לא מדבר במילים, אלא בסימנים, במפגשים, בחפצים שנראים כאבודים אך בעצם לא נעלמו כלל.
אחרי התפילה, פנתה הישר לרב.
בצעדים קטנים, בקול חנוק:
רבנו, לחשה והושיטה את השרשרת. מצאתי אותה כאן, בבית הכנסת.
הרב הסתכל על התליון, ואז עליה.
לרגע נדמה שהופתע מאוד.
בימים האחרונים באה לכאן אורחת… אמר. אישה מהעיר.
השתפכה לפניי. בכתה רבות.
סיפרה שחזרה אל המושב לחפש את אחותה האבודה.
הזקנה כמעט הפסיקה לנשום.
אחות…? לחשה.
הרב הנהן.
כן. הבינה רק לאחרונה שהייתה לה אחות תאומה.
ושהרגישה כל חייה שמשהו חסר לה, ולא ידעה מה.
הזקנה אחזה בשולחן לתמוך בעצמה, והעולם סב סביבה.
והשרשרת?
כנראה נפלה לה אז… ענה הרב. ענדה אותה על הצוואר והייתה נרגשת מאוד.
בכי פרץ מהזקנה
אבל הפעם, לא כאב.
בכי אחר, נדיר, של נפש שמרגישה שאחרי שנים של בדידות משהו עומד להשתנות.
הרב נשם עמוק ואמר:
אם תרצי… אוביל אותך אליה. היא מתארחת אצל מישהי כאן, עד שתסיים ענייניה.
הזקנה הנהנה רק בראשה.
לא הצליחה לדבר.
הלכה בדרך כאילו בחלום, אוחזת בשרשרת כאילו היא חבל ההצלה האחרון.
כשהגיעו אל שער בית במושב, דפק הרב ברכות.
הדלת נפתחה.
ובפתח עמדה אישה לבושה בקפידה, אך עיניה אדומות מבכי.
כשהרימה את ראשה…
שתיהן קפאו.
לא היה צורך במילים. אין בהן די.
היו זהות.
כמו שתי חתיכות מאותה נשמה, שנפרדו מוקדם מדי.
הזקנה פתחה את השרשרת.
האישה בפתח הביטה, שתתה את הדמיון, ידיה אל פיה.
אלוהים… לחשה.
זה שלי…
ואז אמרה הזקנה, בקול רועד:
מצאתי בבית הכנסת… ולא רציתי להחזיר…
עד שאראה מי בתמונה.
האישה פרצה בבכי, התקדמה אליה:
אני… אחותך.
הזקנה חשה שמשהו נשבר בה מבפנים
אך הפעם לא כאב.
זאת הייתה ריפוי.
צלקת ישנה שנפתרה סוף־סוף.
הן התחבקו, חיבוק ארוך, כאילו מחזיקות אחת את השנייה מגבול החיים.
כאילו השלימו חיים שלמים של חסר.
ואנשים מהישוב הביטו בהן נדהמים
אבל שתי האחיות צחקו ובכו יחד.
כי לפעמים…
השם מתמהמה, אך לעולם אינו שוכח.
וכשהוא משיב לנו את מה שאבד
הוא מחזיר גם משהו שנגע בלבנו, שלא ידענו שכבר כמעט כבה.
כי כל דבר קורה בזמן הנכון.
אם גם את.ה מאמין.ה שאין מקריות בעולם תכתוב.י בתגובות:
השם לא שוכח.