יומני האישי
חמותי היא גברת אמיתית… בעצם, הייתי יכולה לסיים כאן. כל התסכול שלי טמון במשפט הזה, אבל אני אמשיך לכתוב רק כדי להוציא כל מה שעל ליבי. כל ערב הייתי מגיעה הביתה מותשת מהעבודה, קורסת על הספה. אפשר רק לדמיין כמה מעט חשק נשאר בי לבשל משהו לארוס שלי באותם רגעים. באחד הימים נכנסתי הביתה ושמעתי את בעלי מדבר בטלפון. כנראה שהשיחה רק התחילה:
כן. אמא, שלום…, כן…, כן…, לא, עדיין לא אכלתי! היא רק נכנסה עכשיו, אולי תבשל משהו כשהיא תוכל. כן, ברור שאני רעב, רק הספקתי לאכול ארוחת בוקר היום. זה לא סוף העולם, אמא, אני יכול להחזיק מעמד. אז… את מזמינה אותי לארוחת ערב?
הייתי כל כך כעוסה שלא הצלחתי אפילו להוציא מילה במהלך השיחה הזו. פשוט עמדתי שם עם אגרופים קפוצים. והוא, אחרי שסיים את השיחה, מביט בי במבט תמים וקופץ בשמחה: אמא מזמינה אותנו לארוחת ערב! והתחיל למנות את כל המטעמים שהיא נוהגת להכין מדי פעם קציצות דגים, מג’דרה, קוסקוס, וגולת הכותרת עוגת התפוזים שלה. כל כך רציתי להוציא את כל מה שאני מרגישה על חמותי, ואולי אפילו להפליג בנאום על למה צריך לאכול משהו לפני השינה?! אבל… התאפרתי, החלפתי בגדים ויצאנו לארוחת ערב.
הקטע ההוא עם הטלפון, מבחינתי, היה הטיפה ששברה את הכוס. בהמשך כבר נפרדנו. היום אני נשואה בשנית, ושתינו עובדות קשה ומתעייפות. היום אנחנו מבשלות בתורות, בזכות זה יש שלום ושלווה בבית שלנו.
