כשאנשים חברים זה עם זה, כמו זוג נשוי טוב וותיק, בסופו של דבר תמיד צצות אי הסכמות. ככל שיש יותר אנשים, כך יש יותר ויכוחים ואי שביעות רצון קטנות.
פעם, חברה טובה שלי, מיכל כהן, סיפרה לי איך חגגו את ראש השנה יחד עם החברים. בדרך כלל שלוש משפחות היו עושות את החג יחד, בבית של אחת מהן, אבל בשנה שעברה אחת המשפחות החליטה לוותר ולבלות אצל ההורים שלה בנתניה.
לכן שתי המשפחות הנותרות החליטו להתחלק חצי מהחג אצל משפחת לוי ברמת גן, וחצי שני אצל משפחת סגל בגבעתיים. בדרך כלל כולם משתתפים בהוצאות, מזמינים אוכל שוק, שותים יין וערק מהגליל, מוסיפים כל מה שצריך.
באותו ערב הם התאספו, הביאו את כל הילדים, ישבו סביב השולחן ודיברו עד חצות. פתאום, בדיוק ברגע בו השעון הורה חצות, ראו את בעלי הבית מתחילים לפנות כלים ולהכניס אוכל למקרר. בהתחלה זה היה מבלבל, אבל כשבעלת הבית שלפה את השואב אבק והתחילה לנקות עם כל המשפחה עדיין שם, היה ברור שזה רמז עבה שווה להתחיל לאסוף את החפצים ולזוז הביתה. זה פשוט לא מכובד, נכון?
מה שמעניין הוא שאחר כך, כשהגיעו לבית של המשפחה השנייה, אף אחד לא רמז להם ללכת או נחפז לסיים. כולם נשארו עד הבוקר, אכלו, שתו, צחקו ועודדו, ממש כמו במשפחה מורחבת.
האמת, אולי השואב אבק באמת עזר לאסוף את הבית, אבל יש גם גבול ליושר. לפעמים צריך פשוט להבין מתי נכון להישאר, ומתי כדאי ללכת כמו שמלמדים בבית בישראל.
