פתאומי המפנה
טוב, בגיל ארבעים וארבע אני חייבת לשנות את חיי לחלוטין חשבה אורית, קיבלה את המזוודה ופתעה את עצמה שלפניו עוד הרבה קושי. אספר לבני יונתן רק כשאתחיל בעבודה החדשה. שמחה שהאמא שלי עדיין חיה, אבל אבא רפאל, רופא שיניים, הלך לעולם הבא כשהיה צעיר מדי. הוא היה לי מודל, ולכן המשכתי בדרכו.
אורית התגרשה מאדר, והפרידה הייתה חלקה הוא כבר היה מוכן. כמה פעמים הזהיר אותה:
אם לא תעזבי את ההימורים, אפסיק ולא אסבול עוד אותך. נמאס לי לממן אותך.
אדר נשבע שישקול להפסיק, אבל לא הצליח. אחרי עשרים ושתיים שנות נישואין, הוא היה בחיים של הימורים כבר עשר שנים. חובותיו נצברו במאות אלפי שקלים, והאמא של אורית הייתה זו שמכסה את הראש כל פעם.
סוניה, בבקשה אל תתני לי להתגרש מאדר נשתכנעה חמותה. אולי יום אחד יפסיק לשחק. אבל גם אני נמאס לי להוציא לך כסף. אני לא יכולה לחסוך אפילו למקרה חירום.
נמאס לי גם, אין לי כח אמרה אורית לחמותה, והודיעה שהגישה לבקשת גירושין כדי שלא תהיה הפתעה מאוחרת.
אורית, לאן תלכי? לשכור דירה? דירתו של אדר לא תעזוב.
למה לשכור? אני עוברת לעיר אחרת, ולא אגיד לאן, כי אולי אדר יעקוב אחרי. פוטרה מהעבודה, רופאי שיניים תמיד דרושים, אז לא אפול. תמיד חלמתי לפתוח מרפאת שיניים משלי, רק שאין לי הון כשבעלה מפסיד.
אורית נסעה אל ביתה של דבורה בעיר הולדתה, ראשון לציון. אחרי שסיימה תואר, היא רצתה לשוב לה, אבל נישואיה לאדר גרמו לה להישאר. אדר כבר גר בדירת שני חדרים שהוריש לו סבו, שבשכונה קריית אונו.
אמא, חזרתי לנצח, כמו שהבטחתי חיבקה אורית את דבורה בחום.
כל הכבוד, ילדה. אמרתי לך מזה זמן. את צעירה, כל החיים לפנייך. יונתן מבין אותך, הוא לומד במכללה חייכה דבורה, שהייתה אחות לשעבר ועכשיו בפנסיה.
אמא, האם אלי רומן עדיין עובד או כבר בפנסיה? שאלה אורית בבוקר שלמחרת.
אלי מנהל מרפאת שיניים פרטית, הוא כבר לא עומד על הכיסא, הוא מנהל. חשבתי עליך, הוא יקבל אותך לתפקיד. דיברתי איתו כשאמרת שאת מגיעה.
תודה, אמא, את תמיד מהירה בתגובה. האבא של אדר תמיד תומך בנו. בפעם הראשונה שהייתי בחופשה נפגשתי איתו, והוא אמר שאפשר לסמוך עליו תמיד. היום אבקר אותו.
שנתו השנייה של עבודתה כמורת שיניים באה, והיא הרגישה ביתה בעיר ובמרפאה. חולה קבוע היה כבר בטוח במרפאה, והבן יונתן בא לבקר בחופשת קיץ. הוא כבר בוגר, אך עדיין מתגורר עם אמו ולא נסע לחפשו.
בזמן שהיא שחררה חולה, פנתה אל האחות שירה:
קראי את הבא.
בבקשה, כנסו קראה שירה מהקבלה.
אורית הקימה מבט מהיר אל גבר במאי עשרה, שהכניס את עצמו לחדר, וחשבה לעצמה שמעולם לא ראתה אותו קודם חולה ראשוני.
האם הוא קבע תור בעצמו או שמישהו הפנה אותו? תהתה, והציגה לו את הכיסא.
הוא ישב, פניו רגועות ובלתי מבעיות.
פתחי את הפה הורה אורית ובדקה, קריסת חוד עליון ימין, חורים באשכול השני, צריך לחלץ תו השני.
תסירו, תטפלו השיב בקצרה האיש היפה.
שירה, תכיני מזרק עם הקלה, אמרה אורית, אעשה זריקה, ולא תרגיש דבר.
אין צורך בזריקה נענה בקול חזק.
מה? קילתה אורית.
פשוט, תטפלו בלי זריקה
הקפיצה של אורית הייתה ברורה: “או רובוט, או מזורז”, היא חשבה. היא המשיכה לעבד, והחולה לא הראה כאב.
כאב? שאלתה בעדינות.
לא השיב ברוגע, למרות שהיא ידעה שהוא קרב לשבר גבול הכאב.
אז ניפגש אחרי מחר, נניח פלטת קיבל קבלה, שירה נשקה בעיניים משועשעות.
איזה גבר חזק העריכה אורית כשהדלת נסגרה. כזה שנראה שלא מרגיש כלום, אבל בתוכו מתפרץ כאב.
יודעת, אורית, הוא בעצם מתאהב בך לחכה שירה בחיוך. הוא רואה אותך לא רק כרופאה, אלא כאישה. אולי הוא מנסה להראות רצינות כדי להרשים.
חחח, שירה, דמיונך הולך רחוק צחקה אורית.
לא, באמת. אם אני מתבוננת, הוא נראה כאילו עומד להציע לך דייט.
איך קוראים לו? שאלה אורית.
יובל, ואין לו סיכוי השיבה שירה במקצת מרוצה.
למה? נשאלה.
כי אני מחפשת גבר רגיש, כן, אבל יובל נראה כמו טנק
ביום המיועד, יובל הגיע בזמן אחרי סיום המשמרת. שירה קיבלה אותו כאילו הוא ידיד ותיק.
היכנס, יובל אנטונוביץ’.
אורית ברכה אותו בקול קר אך נעים.
שלום, שבו. היום נתקן פלטת.
העבודה על השן לקחה זמן, יובל נשאר חזק.
היה כאב? שאלה אורית שוב.
לא השיב בקצרה.
כנראה משקר, לחשבה, והכינה מורכבת למילוי.
בהשלמת הטיפול, יובל קם, הביט בעיניים של אורית והודה:
תודה… נראה שאני הלקוח האחרון היום, יש לי רכב, אוכל להסיע אותך הביתה.
לא, אני אסע לבד. רוצה להירשם להסרה?
כן, תרשמי אותי.
יש לנו חולה ביום שבת? קראה שירה ביומן.
כן, בשעה תשע בבוקר ענה יובל.
אורית אהבה להגיע לעבודה בשבת; תחבורה פנויה, אין פקקים. היא פתחה את המרפאה, לבשה חלוק לבן, והכינה לעצמה קפה לפני שהאור הגיע דרך החלון.
מאז כ-20 דקות לפני הפגישה הראשונה, היא ראתה את יובל מתהלך בחוץ, מתנודד, כאילו הוא מתלבט. הוא ניגן על הספסל, יושב, קם, מבטו חזר למראה של פעם.
מה קורה איתו? הוא נראה אחרת חשבה אורית.
היא סיימה את הקפה, שמרה אותו במגירה, הפתיחה את החלון ותקפה:
יובל, תיכנס! קראה בקול חזק.
איך, עוד לא תשעה?
למה לחכות? בוא נתחיל, חייכה והיא סגרה את החלון.
יובל נכנס ונשא פנים אדומות.
עדיין לא מוכן, אמר, והביט בה במבוכה.
לא רציני, הוסיפה אורית, מחייכת במבט.
למה לא מוכן? למה “אחר כך”?
אני לא רשע, אבל אני פוחדת… אני מפחד מרופאי שיניים, ולכן לפני כל ביקור מתכונן נפשית.
למה דחית זריקה? שאלה אורית.
מכיוון שאני פוחדת יותר מזריקות הוא הודה.
זה מובן, רוב האנשים מפחדים, ענתה, אבל אל דאגה, אטפל בך בעדינות.
הזריקה נעשתה ברכות, יובל בנה ראשו, והיא חייכה אליו בחום. הטיפול הסתיים בקצרה והצליח.
ביום שני, יובל חנה סביב המרפאה עם זר פרחים גדול, מביט בשעון. הרופאים האחרים צפו בו בתמיהה, תוהה למי זה נועד.
אורית ניגשה אליו וחייכה, הוא הצביע על הפרחים:
בוקר טוב, זה לכם. הזרקתי באשכולתי שעכשיו קיבלתי זריקת קובה, תודה, אולי ניפגש בערב בקפה?
בשמחה, חייך יובל בחיוך לבן.
היא קיבלה את מספרו, והזמינה אותו למפגש.
הדייט עבר מצוין, ואורית נזכרת שהאחות שירה הייתה צודקת: יובל באמת גבר מקסים, רגיש ופתוח. היא נושמת הקלה, אך יודעת שהמסע שלה עדיין רק מתחיל.
