אורלי קפצה לשער הבית בריצה מרנינה, מתכננת הפתעה לבעלה, אלון. ברגע שהיא נכנסה, הלב שלה קפץ והידיים שלה רוצו מכל פינה לחפש את הדברים החשובים במזוודה. הריצה הייתה כאילו מישהו רודף אחרי היא, והאוויר יצא מצחייה בקילוץ, בעוד האצבעות קפצו על רוכסן של תיק מלא. לפני כשעה חרגה הטלפון מהמרפאה הקהילתית, וקול הרופא הראשי נשמע משיחה, שואל למה פתאום היא רוצה להיסחב לעזוב. הם לא חיזרו עליה, רק שצפו במבול של שאלות שאין לה כוח ולא רצון לענות עליהן.
היא לא רצתה להסביר. לחשוב בקול על כל מה שקרה היה פשוט קר. הזיכרון של המפגש הראשוני עם אלון חזר אליה בצבעים עזים, היום מרירים. הם נפגשו בזמן שהיא הייתה סטודנטית במרפאה של תל אביב, ניצוץ קטן הפך להבה ששורפת. בלי לבזבז זמן, הם ערכו חתונה צנועה אבל חמה. אחרי זה אורלי קיבלה משרה במרפאה, והם החליטו לבנות קריירה לפני שמדברים על ילדים קודם יציבות, אחר כך הכול.
הזמן חלף, והשגרה לקחה אותם למרחקים. אורלי זכרה לפעמים שהיא מרמזת לאלון שהיא חולמת לשמוע צחוק של ילדים בבית, והוא תמיד ניסה להסיט את השיחה אל חוסר הוודאות והבעיות. עכשיו, כשזה חוזר לראש, היא מרגישה גוש חם בגרונה.
החברה הכי קרובה שלה, רונית, הייתה זו שהפרה את כל מה שחשבה שהיא בטוחה בו. אתמול אורלי הבינה בחורף של מחשבות, שרונית מעולם לא הייתה חברות אמיתית. משמרת הלילה שלה בוטלה ברגע האחרון, והיא קפצה לחזות הזדמנות קטנה להפתיע, חזרה הביתה מוקדם מהרגיל. היא הכניסה מפתח, פתחתה את הדלת והקפיאה במקום, כאילו קיבלה מכה חזקה על הלב.
מהסלון נשמע צחוק של אישה, קולה של רונית, מבעד לשמחה:
את תמיד מרגשת אותי, אמרה רונית בקול רך. אני לא יכולה אפילו לדמיין מה תכיני בפעם הבאה!
רק בשבילך, אהובתי, השיב קול של אלון, קולי שלו מוכר וחביב. את כל העולמי. אשבור הרים רק כדי לראות את החיוך שלך
היא לא יכלה להמשיך לשמוע, כל מילה חודרת ללב כמו מחט. אורלי נסעה לאט חזרה לדלת, השאירה אותה פתוחה ברמז, והחלה להתקדם ברצף של צל, יורדת במדרגות כמו צל של לילה.
היא בילתה את הלילה ללא שינה, יושבת בחדר השהייה הריק, מביטה בנקודה קבועה. מחשבותיה נקרעות לחלקים, אבל בבוקר קיבלה החלטה קרה וברורה היא תצא מהעיר. היא תיעלם מכל מי שהכיר אותה, מכל העולם שהביא לה כאב.
בזכות סבתא חכמה, קיבלה בירושה בית קטן ויציב בכפר בגליל, שלא ידעו עליו כמעט אף אחד. אחרי מותה של אמא היא עברה לגור עם אביה, והדרך לכפר נשכחה. עכשיו השכחה הפכה להצלה.
היא ארזה מזוודה, ובחצי שעה היה הכל מוכן. היא הסתכלה סביב בדירתה פעם מלאה באור ושמחה, היום נראתה כסוללה ריקה, כמו ביצה מתפרקת שמחלישה את האמונה באנשים ובאהבה.
אין לי עוד נשמה כאן, לחשה היא לשקט, המילים נשמעות כהתנתק סופי.
שתיים ימים אחרי, אורלי כבר הייתה בכפר. היא זרקה כרטיס סים ישן וקנתה חדש, שלא היה ידוע לאף אחד. לא רצתה שמישהו ימצא אותה.
הבית קיבל אותה ברחש שקט של עץ ישן וריח של עשב יבש. כשהיא פתחה את השער המתפורר, הרגישה פתאום כובד של רכות, כאילו משקולת נמסה. כאן לא יפגעו בה, כאן מתחילה חייה החדשה.
שבועיים עברו, והחיים בכפר התחילו להתייצב. השכנים אנשים פתוחים ופשוטים עזרו לה בכל מה שיכולת, בלי שאלות מיותרות. הם תיקנו גג נזול, חצו עשב ברש, והחום של הקהילה גרם ללב של אורלי להימס באיטיות.
היום, בבוקר מוקדם, רצה אל השער שכנה, ולנטינה, פקחיית בית, קראה בקול נבהל:
אורלי, מצטערת, היום לא אצליח לעזור בגינה, חלה קרה! מיקה הילדה שלי הכאב בטני חזק, היא לא יכולה אפילו לשתות!
צריך חיבוק דרך השתלה, אמרה אורלי במקצועיות של רופאה. היא מסוכנת מאוד.
איפה החיבוק? אין לנו אף רופא! קראה ולנטינה בבכי כמעט.
אורלי החלה להוציא חבילה רפואית קטנה שבאה איתה, והניחה למיקה טיפול של שתייה מדולקת. אחרי כמה שעות הילדה חשה טוב יותר, ובערב כבר חייכה במעט ובקשתה לשתות.
הכפר שמעה על כך והבינה: אורלי היא רופאה אמיתית. היא כבר לא יכלה להסתיר את המקצוע. באותו הרגע היא הבינה שאין לה אפשרות לנטוש את ייעודה רק כשאחרים מקבלים ממנה חלק, היא מרגישה שהיא באמת חיה.
חודש אחר נרשמה באותו פקודת פיקוח רפואית כעובדת במרפאת קהילה קטנה, מקום שלא רבים רצו לעבוד בו. זה היה עבורה הצלה: לברוח, להסתתר, להתחיל דף נקי.
חודשים אחרים חלפו. בבוקר מוקדם קיבלה קריאה על ילדה עם חום גבוה. פתחו את הדלתו של בית ישן אך מטופח, והופיע לפניו גבר בשם דוד.
שלום, אני דוד, אמר בקול מודאג. בבקשה תעזרו לבתי.
אורלי הביטה בו, יראתה עיניו העמוקות והקול שלו היה רגוע. היא דחפה את כל המחשבות על גבר אחר, ליבו כבר ננעל.
לכו אליה, קראה בקול מקצועי.
הילדה שוכבת על מצע חם, עיניים כחולות בוהקות.
יש לה קוצר נשימה חמור, אמרה אורלי אחרי בדיקה. אכתוב מרשמים, תצטרכו לנסוע לעיר ולקנות הכל. תזמינו את האישה, אסביר את הטיפול
אין לי אישה, לחש דוד ברוך. אני מגדל את אריאל לבד. אימה נעלמה כשנולדה.
הלב של אורלי נמס מרגש. היא חשבה כמה זמן היא ביקשה מבעלה שהיה ייתן לה ילד, ועכשיו היא רואה ילדה זרה שמבקשת אותה. היא חיבקה את אריאל ברוך:
הכל יהיה בסדר, נסיכה קטנה. אני אדאג לך.
הוא חייך בתודה עמוקה.
איך אפשר להודות לך? אולי נסיעי איתך בחזרה, כדי שלא תלכי על הדרך הקשה שלנו.
אורלי חשבה לסרב, אבל המילה החמה שלו עוררה בה שינויים. היא הסכימה ויחד נפרדו.
החיים בכפר המשיכו ברוגע. אורלי ישבה על ספסל עץ ישן, שתתה תה צמחים, והגיע דוד, חיבק אותה מאחורי הגב ונישק ברוך על הלחיים:
אהובתי, לחש בקול רך. את שלי לנצח.
היא חייכה, עברה מבט על ילדיה, וצחוקה הצטרף לצחוק של אריאל.
שנה שלמה עברו, וזה היה התקופה השקטה והמאושרת בחייה. בשביל דוד ואריאל היא חזרה לקצת עיר, כדי להוציא רשמי את הנישואין. לשעבר שלה ורונית חיו יחד, לא שם לב לה. היא חתמה על כל הניירות ויצאה מבית המשפט בלי להביט אחורה.
כעת חייה השתנו לחלוטין, מלאים משמעות והבהירות. היא חזרה לבטוח באנשים, לאהוב ולהיות נאהבת. והכל התחיל מהבית הקטן בירושלים, שהשאיר לה סבתא חכמה.
אורלי נשפה באושר, הניחה ידה על כף היד החזקה של דוד.
יש לנו חיים שלמים לפנינו, אמרה בחיוך, מביטה בעיניו.
אני אוהב אותך, ענה הוא בלחיצת יד חזקה. ואת, אהובה שלי, לעולם לא תעפלי ממני. את ההשראה שלי, היא הנמל השקט שלי.
בחוץ, השמש שקעה לאט, צובעת את השמיים בגווני אפרסק ולבנדר. הנהר שזורם קרוב, לוחש במים שלו, ומוציא את כל הכאב הישן. ובשקט הזה נולדה מוזיקה חדשה מוזיקה של אהבה שמצאה בית אמיתי, לא קירות, אלא אמון והבנה עמוקה.
