אורית, 28, יומיום 12ספטמבר
היום רצה לי כמו רגליים חסרות מנוחה. קפצתי מחדר לחדר במטבח הקטן של הדירה בתל אביב, מנסה לשאת בתיק הגב הישן את כל הדברים שכמעט לא מסוגלת לוותר עליהם. הידיים רעדו, הלב פקק, כאילו רדפו אחרי אחרי בחיפוש אחר פינה בטוחה. נשימתי הייתה גסה, והקבצים על הרוכסן של התיק נראו כמו קיר בחלקה.
לפני כשעה קיבלתי שיחת טלפון מהמרפאה קולו המופתע של הרופא הראשי נשמע ברמקול, מנסה להבין למה נפסקתי פתאום. הוא שחרר אותי בלי שאלות, אבל תחושה של חוסר בהירות נותרה באוויר, ואני לא מצאתי כוח או רצון להשיב עליה.
לא רציתי להסביר. המחשבה על לחשוף בקול רם את כל מה שקרה הייתה בלתי נסבלת. בראשי צצה הזיכרון של איך פגשתי את דוד, בזמן שהייתי עוד סטודנטית רפואה בבית החולים העירוני. האש שהציתה בינינו הפכה להבה גדולה, ובלי שום היסוס ערכנו חתונה צנועה אך מלאה באהבה. אחרי זה נרשמתי למרפאת “שמשון” והחלטנו להתמקד בקריירה, לבנות קריירה לפני שמדברים על ילדים תחילה יציבות, והכל אחר כך.
הזמן עבר, והדבר הפך לשגרה: לא היה זמן לשום דבר אחר. מדי פעם רמזתי לדוד בחיוך עדין על רצוני לשמוע צחוק של ילד בבית, והוא השיב לי בחוסר קונקרטיות על חוסר היציבות והקושי. עכשיו, כשאני חשבתי על הרגעים האלו, בא לי להרגיש גולש חם בגרון.
החבורה שלי נקרעה על ידי מרי, החברה שהייתה לי כמאמא של סודות וחלומות. רק אתמול הבנתי, בחשבון קשה וקונקרטי, שמירי מעולם לא הייתה חברה אמיתית.
המשמרת הלילית נפסה ברגע האחרון, ובהזדמנות שהציגה ההפתעה הקטנה שהייתי מתכננת, חזרתי הביתה מוקדם מאד. כשפתחתי את הדלת, הרגשתי כאילו קיבלתי מכה אלימה בגרון.
מהקול של הסלון נשמע צחוק נשי שמוכר לי עד מדד:
את מפתיעה אותי בכל פעם, אמרה מרים בקול רך. אפילו לא יודע מה תצלי בפעם הבאה!
הכל בשבילך, אהובתי, ענה קול גבר מוכר, קולה של אהבה שלמה. את כל עולמי. אשמח להזיז הרים רק כדי לראות את החיוך שלך
הקול נקטע, כל מילה נשתקעה בלב כמו מחט. לאט, לאט, ברדיפות, הגעתי למדרגות והחלקתי בחשאי, כאילו צל.
הלילה עבר ללא שינה, יושבתי בחדר המיון הריק והסתכלתי בנקודה קבועה. המחשבות נקרעו למכתרות, ובבוקר קיבלתי החלטה קרה וברורה: אני אלך. אפלה. לכל מי שהכירו אותי. לכל העולם שהביא לי כל כך הרבה כאב.
היו לי מקום שבו אף אחד ולא אף אחד לא יוכל למצוא אותי. לפני שנים, סבתא השאירה לי בית קטן אך חזק בכפר רחוק בגליל. כמעט אף אחד לא ידע עליו. אחרי פטירת אמי, עברתי לגור עם אבא, והדרך לשם נשכחה לנצח. עכשיו השכחה הזו הפכה למקלט שלי.
הגיע הרגע לזכור אותו.
בכמה שעות תיקית המזוודה. הסתכלתי בעדינות על הדירה פעם הייתה מלאה באור ושמחה, ועכשיו נראתה אפורה וחסרת חיים, כמו בוץ שאיבד את האמונה באנשים ובאהבה.
מן נשמתי לא נשאר כאן אף עקיב, לחשמתי לעצמי, והדבר הפך להוראה.
במשך יומיים הגעתי לכפר. בדרך השארתי קבע את כרטיס הסים הישן וקניתי חדש כרטיס שלא מכיר אף אחד, כדי שלא יוכלו לעקוב אחרי.
הבית קיבל אותי בשקט עמוק ובריח של עץ ישן ועשבי מיובש. כשדלקתי את השערים המחרישים, חשתי קלה של הקלה כמעט בלתי משקולת. כאן אף אחד לא יפגע בי. כאן מתחיל חיים חדשים.
שבועיים חלפו, והתחלתי להתרפא לאט לאט. השכנים, אנשים פשוטים וכנים, הוכיחו ידידות מרשימה. הם עזרו בכל מה שידעו, בלי שאלות מיותרות. יחד סידרנו את הבית: תיקנו גג, פישטנו עשב בחצר. חום לבם האכיל את הלב שלי, והכאב החלו לדעוך.
אבל הגורל חיכה מבחן נוסף.
בבוקר אחד רצה אל שערי הבית השכנה ולונה, לבנה ופחדה.
אורית, סלחי, היום לא אוכל לעזור בגינה, קרה לי אסון! מריה כואבת לה הבטן עד שהיא מתהפכת, היא לא שותה אפילו טיפת מים! ועיניה נראות ריקות!
היא זקוקה מיד למִד-טיפ, אמרתי מיד ברפואה. לילדה חוסר נוזלים חמור, זה מסוכן.
מה טיפ? אין לנו רופא! קראה ולונה, כמעט בכות.
למזלי, היה לי תיקים רפואי קטן, אבל מושלם. הצבתי למריה טיפ ושעתיים אחר כך היא כבר חייכה במעט והחלה לדרוש שתייה.
באותו ערב כל הכפר שמעה על החדשה: אורית, המתיישבת החדשה, היא לא רק עירייה, היא רופאה אמיתית. לא היה לי עוד מקום להסתיר את המקצוע.
רק אז הבנתי שאין לי אפשרות לוותר על הקריאה. רק כשאני עוזרת לאחרים, נותנת חלק מעצמי, מרגישה חיי משמעות אמיתית ולא ריקות.
חודש נוסף עבר, וכעת אני עובדת במרפאת קופת חולים של הכפר, המקום שכמעט אף אחד לא רצה לשהות בו זמן ארוך. עבורי הפך למקלט, למקום לברוח, להתחיל מחדש, כאילו מדף לבן.
הזמן עובר והחודשים מתחלפים.
בבוקר ראשון של היום, קראו לי לעזרה לילדה עם חום גבוה. הפתח של הבית הישן נפתח על ידי גבר.
בוקר טוב, אני דן, הציג את עצמו בקול רועד. אנא עזרו לבתי.
הסתכלתי ברגע על פניו, עיניים עמוקות וקול בטוח, אבל מיד סגרתי את המחשבות. אחרי מה שקרה בעבר, בלבי לא היה מקום לגברים הוא היה נעול חזק.
קחו אותי אליה, אמרתי בקצרה, משיבה למקצועיות.
הילדה שכבת על שמיכה קרועה, חמה, אך בטוחה במבט. עיניה הכחולות הגדולות נראו ישר אל הלב.
יש לה קוצר נשימה חמור, אבחנתי. אני אכתיב תרופות, אבל צריך לקנות בעיר. קראו לאשתך, אסביר איך לטפל.
אין לי אישה, אמר דן בשקט. אני מגדל את אוריה לבד, אמא הלכה לפני הלידה.
הסתכלתי על הילדה שנית, והרגשתי משהו נוקש בחזה. כמה בלתי צודק העולם כמה זמן ביקשתי מהבעל לשגר את הילד, והיום ילדה זרה, שלא הכרתי, ממלאה אותי בחום.
נגעתי בעדינות בחזה החם של הילדה:
תתאוששי, נסיכה קטנה, אני אדאג לך.
אוריה חייכה במעט, והחיוך שלה היה יקר יותר מכל מילה. דן הודיע תודה:
אינני יודע איך להודות לכם. אם אפשר, אקח אתכם הביתה או אביאכם לבוקר על העבודה קשה לי ללכת ברגל על הדרך הזאת.
רציתי לדחות בעדינות, אך משהו בתוכי עצר. קולו היה אמיתי, ללא זייפות. והילדה כבר חיה בליבי לעד.
טוב, לאחר השהייה, הוסכם. תודה.
הזמן עבר, החיים בכפר היו רגועים, איטיים. ישבתי על ספסל ישן מול ביתי, מחזיק כוס תה צמחים ריחני. פתאום הגיע דן, חיבק אותי ברוך ונגע בלחייה.
אהובה, לחש ברכות. את לתמיד שלי.
חתפתי עיניים, חשה את חום ידיו. מאורית קפצה מהמרפסת וצחקה בקול ילדי:
סליחה, לא שלי, של כולנו.
צחקנו יחד, קולם התערב במנגינה של ילדה, נרקם יחד לשיר של שמחה.
שנה שלמה חלפה היה זה הזמן השקט והבהיר בחיי. בזכות דן ואוריה, קיבלתי אומץ לחזור לעיר ולחתום על ניירות הגירושין.
הבעל לשעבר ומירי חיו יחד; הם לא חיפשו אותי זה היה כואב, אך גם משחרר. חזרתי מבית המשפט, ולא הסתכלתי אחורה.
היום חיי השתנו לחלוטין מלאים משמעות, אמון ואור. למדתי שוב לבטוח באנשים. אהבתי מחדש. והייתה לי אפשרות לחיות אהובה.
הכל בזכות הבית הקטן בכפר, שהשאירה לי סבתא חכמה בירושה.
נשפתי נשימה עמוקה ושמתתי את ידה של דן על כף רגלי.
לפני פנינו חיים שלמים, חייכתי, מביטה בעיניו החמות.
אני אוהב אותך, אמר הוא, לוחץ אצבעותיי. את ההשראה שלי, החוף השקט שלי.
מאחורי החלון, ערב נגע ברכות לשמיים בצבע אפרסק ולבנדר. נהר קרוב נשף במים שלו, שטף את הדאגות הישנות. באותו שקט נוצרה מוזיקה חדשה מוזיקה של אהבה שעברה כאב. שני לבבות שפספסו דרכם, עכשיו יחד מגנים זה על זה.
וזהו האמת הגדולה על בית אמיתי: הוא אינו בנוי מלבנים, אלא מאמון, תמיכה והבנה שקטה.
