היום נרשמו לי במחשבות כמו במגזין ישן, והסעיפים נכתבו בחושף של הלב. אור, האישה שלי, רצה בחדרים הקטנים של הדירה בתל אביב, מנסה לשים במזוודה את כל הדברים החשובים. תנועותיה היו קוצניות וחריפות, כאילו אחריה רודף רשע. נשימותיה נשמעו כצפצופים של מטוס, והאצבעות לא יכלו לתפוס את רוכסן השקית המוצפת. לפני שעה קיבלנו שיחת טלפון מהמרפאה הקהילתית קולו המופתע של הרופא הראשי ניסה להבין מדוע שחררנו אותה פתאום. הם שחררו אותה בלי שאלות, אך תחושת חוסר ההבנה נצמרה באוויר, ואני לא יכולתי להרים את ראשי ולענות.
היא לא נרחיב על הדברים. הרעיון לבטא בקול את מה שקרה היה כמעט בלתי נסבל. זיכרון פגישתנו הראשונה הציף בצבעים בהירים, אך היום הפכו למרירים. נפגשנו כשאור עדיין הייתה סטודנטית ברפואה בביה”ח העירוני. ניצוץ שהפגע בינינו הפך ללהבה גדולה וסוחפת. לא איבדנו זמן ערכנו חתונה צנועה אך מלאה בכנות. אחרי זה היא התחילה לעבוד במרפאה, והסכמנו קודם לבנות קריירה, רק אחרי זה לחשוב על ילדים. תחילה יציבות, והכל אחר כך.
זמן עבר, והדברים הפכו ללא זמן לזה. אור לעיתים ציינה בעדינות שחלומה הוא לשמוע צחוק ילד בבית, אך אני הזזתי את העניין, מדבר על חוסר יציבות וקושי. עכשיו, כשאני נזכר ברגעים ההם, מרגיש לי כאילו קובל של אש חמה נושא לי את גרונו.
חברה קרובה מריה הרסה את עולמה של אור. האישיות שהייתה לי אמיתית, לבטוח בה ולשתף אליה את כל סודותיה ותקוותיה. אתמול אור הבינה באכזריות שהייתה מריה רק צל של ידידות. תורמת הלילה נקטעה ברגע האחרון, ובזכות ההזדמנות להפתיע במשהו קטן, חזרה לרוץ הביתה מוקדם יותר. היא הכניסה מפתח למנעול, פתחה את הדלת ונשארה עומדת בפתח, כאילו קיבלה מכה באוויר.
מתוך הסלון נשמע צחוק נשמע של אישה, קולי מכיר.
את תמיד מפתיעה אותי, אמרה מריה ברוך, קולה היה רך. אפילו לא מבינה מה תמצאי בפעם הבאה!
הכל בשבילך, אהובתי, חזר הקול הגברי, מוכר ולפעמים קרוב לליבו. את כל עולמי. אשלים הרים כדי לראות את החיוך שלך
לא יכלו המילים להמשיך. כל מילה נקטעה בלב כמו מחט. אור נסעה לאחור, איפתה את הדלת פתוחה, ויצאה במתנה של צל, ירדה במדרגות בחשכה.
היא בילה את הלילה ללא שינה, יושבת בחדר ההמתנה הריק, מביטה בנקודה אחת. מחשבות קרעו את נפשה לחתיכות, אך בבוקר קיבלה החלטה קרה וברורה: היא תעזוב. נעלמת. לכל מי שהכיר אותה. לכל העולם שהביא לה כל כך הרבה כאב.
היה לה מקום שבו אף אחד ולא יוכל למצוא אותה. לפני שנים רבות סבתה השאירה לה בית קטן אך חזק בכפר רחוק בצפון הארץ. כמעט אף אחד לא ידע עליו. אחרי מות אמא, אור חזרה לגור עם אביה, והדרך אל המקום נשכחה לנצח. כעת השכחה הפכה להצלה שלה.
הגיעה השעה לזכור אותו. אחרי כמה שעות המזוודה הסתיימה. היא הסתכלה באפיקה פעם היה זה מקום מלא אור ושמחה, ועכשיו נראה אפור וחסר חיים, כמו בוץ שספג את אמונתה באנשים ובאהבה.
מבכי נשאר אף רמז של נשמתי כאן, לחשה היא לשקט, והמילים הפכו לגזר דין.
במשך יומיים אור הייתה בכפר. בדרך היא גרמה לחוץ את כרטיס הSIM הישן וקנתה חדש, איננו מזוהה על ידי אף אחד. היא לא רצתה שמישהו ימצא אותה.
הבית קיבל אותה בדממה עמוקה ובריח של עץ ישן וצמחי מדבר. כשהיא פתחה את השערים הישנים, הרגישה לבדה קלה, כמעט חסרת משקל.
כאן לא יפגעו בה. כאן תחילתו של חיים חדשים.
שבועיים חלפו, והיא החלה להתאושש. השכנים אנשים פשטניים וכנים היו נדיבים במיוחד. הם עזרו ככל יכולתם, בלי שאלות מיותרות. יחד סידרו את הבית: תיקן את הגג, ניקה את העשב בחצר. מחמם הלב של השכנים גרם ללבה של אור להתפשט, והכאב נסוג לאט.
אבל הגורל הכין מבחן נוסף מבחן של חוזק. בוקר אחד רצה אל שעריה שכנה פחודנית, ולנה בדהה מהפחד.
אור שלי, מצטערת, היום לא אוכל לעזור בגינה, קרה לי מצוקה! למריה הבטן שלה מתהפכת, היא לא יכולה לשתות אפילו גשם! ועיניה שחורות כמו חור!
היא זקוקה למעין דנטלי מיידי, אמרה אור מיד, כאישה רופאה. לילד יש התייבשות חזקה, זה מסוכן.
איזה דנטלי, חביבה? אין לנו אף רופא כאן! פנתה ולנה, כמעט בבכי.
במזלה השתמשה בקופה רפואית קטנה אך מסודרת. היא הציבה למריה מדור, ובמשך כמה שעות הרגישה טוב יותר. בערב מריה חייכה בקושי וביקשה עוד מים.
היום הבא ידעו כל תושבי הכפר: אור החדשה לא רק עירונית, היא רופאה אמיתית. לא יכלה יותר להסתיר את מקצועה.
רק אז הבינה שהיא לא יכולה לנטוש את ייעודה. רק כשעוזרת לאנשים, מעניקה חלק מעצמה, מרגישה את תחושת החיים האמיתיים, עם משמעות, ולא קיום ריק.
חודש נוסף עבר, והיא החלה לעבוד במרפאת בריאות הכפר פקודת רחוב שמאחורי ביתנו. זה הפך למקלט, למקום שבו אפשר לברוח, להתחבא, להתחיל מחדש, כמו דף חלק.
הזמן חלף והימים חדשים.
בבוקר של זריחה קראו לי לשאת ילדה שחום חום חום ברך. פתחתי את דלת הבית הישן, והתרשם ממנה איש.
בוקר טוב, קוראים לי דוד, הציג עצמו ברגישות. אנא עזרו לבתי.
הסתכלתי על פניו: עיניים כהות ובוטות, קול בטוח. אבל מיד חזרתי למקצוענות. אחרי מה שעברתי, הלב שלי נסגר במנעול חזק.
קחו אותי אליה, אמרתי בקצרה, משיבה למקצועיות.
הילדה קיבלה על השטיח קוצי. חיוורת, חמה, אך אמונה באופן מוזר. עיניה הכחולות הגדולות חיפשו את נבכי נשמתי.
יש לה שיעול חזק, אבחנה אור. אני אכתוב מרשמים, אבל צריך לקנות בעיר. קראו לאשתך, אסביר איך לטפל
אין לי אישה, לחן דוד בחשש. אני אחזה באורית לבד. האמא נפטרה כשהיא נולדה.
אור הביטה בילדה שוב, והרגישה חור חזק בחזה. כמה לא הוגן העולם היא ביקשה שנים רבות מילד, ועכשיו ילדה זרה, בלתי מוכרת, חיממה אותה מחדש.
תתחזקי, נסיכה קטנה. אדאג לך, ליטפה באהבה.
אורית חייכה במאמץ, והחיוך העלה ערך על מלים. דוד הנהן בהכרת תודה.
לא יודע איך להודות לכם. אולי אוכל להסיע אתכם הביתה, או לאסוף כל בוקר לעבודה אין לכם דרך ללכת ברגלים על דרכי הכפר.
אור רצתה לומר לא, אך קולו של דוד היה אמיתי וללא חציכזב. הילדה נחרטה בליבה לעד.
בסדר, אחרי הפסקה היא קיבלה. תודה.
הזמן עבר והכפר נשאר שקט, קצבו איטי. אור ישבה על ספסל עץ ישן ליד ביתה, אוחזת בכוס תה עשבי תיבול חם. פתאום דוד ניגש, חיבק אותה על הכתף ולחץ חיבוק על לחייה.
אהובה, לחש ברוך. את שלי לנצח.
היא חייכה, סגרה את עיניה, הרגישה חום ידיו. מאחורי הפטיש קפצה אורית, ודוד צחק ותיקן:
סליחה, לא שלי, אלא שלנו.
הצחוק שלהם התמזג לצליל אחד של שמחה.
שנה שלמה חולפה תקופה של רוגע והארה בחייה. בזכות דוד ואורית, היא הצליחה לחזור לעיר ולחתום על ניירות הגירושין. בעלה לשעבר ומריה חיו יחד, ללא עניין בחזרה זה היה כואב, אך גם משחרר. היא חזרה מבית המשפט, לא הסתכלו אחורה.
חייה הפכו לשונה לגמרי מלאים משמעות, אמון ואור. היא למדה לבטוח באנשים מחדש. היא יכלה לאהוב שוב. וכל האושר הזה נובע מהבית הקטן בכפר שהשאיר לה סבתא חכמה.
אור נשאה פעמיים את ידה על כתף דוד החזקה.
לפנינו חיים שלמים, חייכה, מביטה בעיניו החמות.
אני אוהב אותך, ענה הוא, לוחץ על אצבעותיה. את ההשראה שלי, חופי השקט.
מאחורי החלון ערב נגע ברקיע בגוונים של אפרסק ולבנדר. זרם נהר סמוך נשא מים, שטף את דאגות העבר. באותו שקט נולדה מנגינה חדשה מנגינת אהבה ששרדה כאב. נשמות שתרעו, כעת משולבות לשמור אחת על השנייה.
וזה מה שמלמד: בית אמיתי אינו בנוי מאבנים, אלא מאמון, תמיכה והבנה ללא מילים.
