מתחת לעול האם
בגיל שלושים וחמש, נועה הייתה אישה צנועה, קצת כבויה כפי שנהוג לומר. אף פעם לא יצאה לדייט עם גברים, למרות שעבדה שנים רבות כרואת חשבון באותה חברת הייטק, מאז שסיימה את לימודי החשבונאות במכללה.
היא לא השקיעה במראה, לבשה בגדים רחבים, הייתה מלאה, תמיד עם מבט עצוב ושפתיים שמוטות. אמא שלה, תמר, ילדה אותה בגיל שמונה עשרה, את זהות האב נועה מעולם לא ידעה. היא גדלה במושב אצל סבתא, סיימה שם את בית הספר ורק כשעברה למכללה, התחילה לגור עם אמא בתל אביב.
בזמן שנועה גדלה במושב, תמר חיה את חייה בעיר הגדולה, אהבה בילויים, החליפה חברים, הייתה יפה ואנרגטית. פעם בחודש, לפעמים אפילו רקפעם בחודשיים, הייתה מגיעה למושב, מביאה לנועה צעצוע קטן, ושוב חוזרת לעיר. הסבתא הייתה קשוחה, ולכן נועה לא זכתה לחום ואהבה לא אמה ולא מסבתה.
עד היום נועה גרה עם אמא בדירה קטנה באיזור פלורנטין. תמר, בגיל חמישים פלוס, נראתה פשוט נפלא תמיד מטופחת, הולכת למספרה ומכון יופי, קונה איפור יוקרתי, יוצאת לדייטים. נועה, לעומתה, הייתה הכל ההפך.
סוף סוף, בסיום יום העבודה, נועה העבירה את התיקים לאילנה הקולגה שממלאה אותה בחופשה ויצאה מהמשרד.
הנה, שוב חופשה, חשבה לעצמה, החופשה בתיק, כמה עצוב אמא שוב תיקח ממני את הכסף. שוב אעביר את החופש בבית. כמה נמאס לי. למה אני לא מצליחה לעמוד על שלי? אני כבר מזמן לא ילדה, אבל אמא גורמת לי להרגיש כמו ילדה. תמיד דורשת ממני את כל המשכורת, עד השקל האחרון, ואני אפילו לא יכולה לקנות לעצמי כלום. פשוט כלום לא משתנה
פתחה את הדלת, רואה את אמא מחכה לה במסדרון.
סוף סוף הגעת, אומרת תמר, קיבלת את הכסף מהחופשה? תביאי לפה.
כן, קיבלתי, עונה נועה, רק תני לי להוריד את המעיל.
זה יחכה, תביאי את הכסף.
נועה מתחילה לחפש את הארנק בתיק.
אלוהים, עם התיק הזה, את נראית כמו סבתא זקנה, בלוי וישן, בכלל לא מתביישת? אמא שלה מציקה.
נועה נבהלת, דמעות עולות בעיניה.
אבל אין לי כסף לתיק חדש, את לוקחת ממני הכל, מה אני אעשה? נפלט לה פתאום, אפילו בעצמה הופתעה שהעזה לעמוד לאמא.
לא רק התיק נראה זוועה, את בעצמך לא מסודרת ומלאה, יאללה תרזי ותשקיעי בעצמך, אמרה אמא, עם זלזול גלוי, אני מתביישת לצאת איתך מהבית.
מתביישת? צעקה נועה, אבל לקחת לי את כל הכסף לא מתביישת? אני בכלל לא יוצאת איתך לשום מקום, צעקה, הסתובבה וברחה מהדירה.
דמעות טשטשו את מבטה, ירדה במהירות במדרגות, התיישבה לבד על ספסל בגן שליד הבניין, מחביאה את הפנים בידיה. אין לה מושג כמה זמן עובר, אבל פתאום נשמע קול.
נועה, למה את פה לבד? היא מרימה את הראש ורואה את רות, השכנה מהקומה הראשונה בבניין השכן. את בוכה? רות מתיישבת לידה, תופסת לה את היד, מה קרה, באמת כל כך רע?
נועה לא מחזיקה ומספרת הכל לרות.
אמא שלי לוקחת את כל הכסף, ומתפנקת על קוסמטיקה ובגדים יקרים, ואני סוחבת עם בגדים בלויים. כנראה שאני אשמה, פשוט מאז ילדות אף פעם לא התמרדתי, לא נגד סבתא ולא נגד אמא. אמא שלי פשוט חזקה ודומיננטית רות מנידה בראש, אבל נועה מרגישה קצת לא נעים.
אויש, איך אני אומרת את זה על אמא שלי תחשבי שאני רכילאית, בטוח שאני לא מוצלחת
רות מכירה את תמר שנים, אף פעם לא העריכה אותה, ותמיד הצטערה על נועה. היא ידעה כמה נועה סובלת מהשליטה של האם.
נועה, תפסיקי לבכות, אומרת רות, את כבר אישה בוגרת, הגיע הזמן לדאוג לעצמך.
איזה אישה אני, רות אף אחד אף פעם לא אהב אותי, אני בעצמי לא יודעת לאהוב
תקשיבי, את חייבת לעזוב את אמא שלך, נועה נבהלת מההצעה.
אז לאן אלך? המשכורת שלי קטנה, לא יכולה לשכור דירה בתל אביב. וגם אמא תכעס, הרי הייתי צריכה לתת לה את הכסף של החופשה, פשוט נשברתי כשקפצה עלי אז ברחתי.
רגע, קיבלת את הכסף מהחופשה והצלחת לשמור אותו. את לא צריכה לדאוג על אמא שלך, היא תסתדר תאמיני לי. תחשבי על עצמך. את יכולה לגור אצלי במושב, יש לי בית שקט שיצחק ז”ל, בעלי, בנה בעצמו. הוא חשב שיחיה בו שנים בדיוק יצאת לחופשה תבואי למושב, לא אקח ממך שום דבר.
רות, את לא פוחדת להכניס אותי אליך? שואלת נועה.
תעזבי, אני מכירה אותך כבר שנים! חכי רגע, אביא לך מפתחות, כתובת ומספר טלפון.
נועה מגיעה לתחנת רכבת, קונה כרטיס בקופה בכסף הישראלי החדש, כמובן ויושבת מול החלון, מביטה באנשים העוברים ברציף. אף פעם בחייה לא עזבה את העיר, רק דירה ועבודה. אף אחד לא שם אליה לב. בסופו של דבר מתרגעת, צופה בנופים המתחלפים. יורדת בתחנה הנכונה, הולכת מעט לבית של רות במושב. פותחת את הדלת ונכנסת.
השתלטה עליה דממה. היא מתיישבת בכורסה ישנה.
אוי כמה שקט איזה עולם מוזר של חירות ושלווה, היא חושבת.
אמא לא עומדת לה מעל הראש, לא צוחקת עליה. נועה מפעילה את הטלוויזיה עוקבת אחרי תוכנית אירוח מבלי שמישהו יפריע לה. תמיד אמא משתלטת על השלט, זורקת הערות פוגעניות ומחליפה לערוצים שהיא אוהבת.
נועה אף פעם לא העזה לענות לאמא, רק נגמרה לאיטה כשהיא ננזפת. לא האמינה שמותר לה להגיד משהו.
לאחר מכן, סובבת בבית, הדליקה את המקרר, הניחה בו גבינה צהובה, יוגורט וחבילה של קוטג’ הכל קנתה במכולת ליד התחנה. הכינה לה קפה, בישלה לעצמה פסטה, ויסתה את התחושה הפנימית.
איזה כיף לי לבד, חייכה לעצמה.
פתאום הטלפון מצלצל אמא.
נו, ברח לך כמו ילדה קטנה, ראיתי אתכם יושבות על הספסל, את ורות. תסתדרי לבד שם, נראה אם תחזרי מהר אין מי שיעזור לך, את לא יכולה להסתדר לבד, תעלמי בלעדי
נועה לא המשיכה להקשיב, ניתקה את השיחה. הפלא שלא התעצבנה בכלל. בערב התקשרה רות.
נועה, איך את מסתדרת שם? התרגלת?
כן, רות, תודה לך.
מחר יבוא אלייך הבן אחותי, אלון, עם האוטו ויביא לך את הדברים שלך.
איזה דברים?
תמר הביאה אלי שקית גדולה עם הבגדים שלך, אמרה: לקחת לי את הבת, קחי גם את הדברים שלה
בסדר, רות, איך אזהה את אלון?
תראי אותו בעצמך גבוה, משקפיים, יגיע עם רכב של משפחתנו מהמושב.
זה לא מפריע?
נועה, די עם השאלות הגיע הזמן שתתחילי חיים עצמאיים, בעיקר תתחילי לאהוב את עצמך. תפתחי, תקני בגדים חדשים, את הרי יפה בסך הכל, סתם הזנחת את עצמך. יאללה, ביי.
על הדשא נצצה הטל, הרחוק נשמע נביחת כלב, ציוץ ציפורים. נועה נעמדה מול המראה.
הזנחתי את עצמי, אבל בעצם העיניים שלי יפות, נכון, עצובות, אבל יפות, ויש לי שיער עבה תמיד תפסתי גולגול כאילו אני זקנה צריכה לרדת במשקל, אולי אמא צדקה.
אותו לילה נועה ישנה כמו תינוקת. בבוקר, אור השמש חדר בין הווילונות, פותחת חלון דשא רטוב בטל, ציפורים, ריח ים רוח.
איזה בוקר יפה, חשבה ומתה על הרגע.
יושבת על המרפסת, שותה קפה שחור, תוהה אם תוכל להחליף עבודה ולעבור לגור במקום אחר, לא לסחוב יום יום נסיעות מהפריפריה לעיר. אפילו לא זכרה את אמא. ליבה הלם מהתרגשות של התחלה חדשה.
אחרי הכל יהיה לי חיים שלי, בלי תלות באמא, המחשבות נקטעות בדפיקה קלה בדלת.
מי זה? נועה שואלת, פותחת בזהירות.
בפתח עמד אלון, בחור גבוה עם משקפיים, מחזיק תיק גדול ביד.
שלום, מחייך אלון, אני אלון, את נועה?
כן, נעים מאוד, כנס, היא פינתה לו מקום.
רות ביקשה שאביא לך את הדברים שלך, וגם שאעזור לך אם תרצי יש לי רכב, אפשר להסתובב בעיר, לא להתבייש קולו היה חם. תדעי, רות סיפרה לי הכל, אני בעצם יודע את כל הסיפור סליחה
וככה הכירה נועה את בעלה לעתיד. אלון אהב אותה באמת, במיוחד אחרי גירושין קודמים שלא הצליחו. בתוכה, נועה השתנתה בבת אחת נעלמה ההליכה הביישנית והמבט הנעלב. הירידה במשקל הגיעה במהרה כי רצתה להיראות טוב בשביל אהובה. הלכה למכון יופי שם הפכו אותה לגמרי, היא לא האמינה שאפשר להשתנות ככה.
זה באמת אני? שאלה את עצמה מול המראה, מחייכת חיוך מלא ביטחון, בעיניה ברק חדש.
אלון הזמין אותה לעיר הגדולה בדירה שלו.
נועה, תמיד חלמתי על אישה כמוך אמיתית, אכפתית, לא משחקת משחקים. אנחנו כבר לא ילדים תינשאי לי?
והיא כמובן הסכימה, והבינה שהיה לה מזל עם אלון הם אפילו נראים דומים. החתונה הייתה שקטה וצנועה, אבל הזמינו גם את תמר. היא כמובן לא שינתה את אופייה, נשארה עוקצנית גם ליד השולחן, אך רות סיימה את ההתנהגות הזו מהר. תמר עזבה בשקט. אף אחד לא שם לב, נועה אפילו לא הצטערה.
משפחתו של אלון אהבו מאוד את נועה. הוא הביט בה באהבה, חשב לעצמו:
בסוף, גם אם מאוחר אין דבר כזה שלעולם לא יבוא האושר. הגיע גם אלינו, לנועה ולי.
לא עבר זמן רב, וכבר נועה הייתה בהריון, שמחה ענקית. יהיה לה ילד! סוף סוף אושר בחיי, אמנם מאוחר, אבל למרות הכל הוא הגיע. היא כבר שכחה את החיים בהם הייתה ילדה מדוכאת, מצאה את הכוח לשנות את המציאות. היא לא רק השתנתה חיצונית, אלא פרחה גם מבפנים. כי סוף סוף למדה לאהוב את עצמה ואת אלון באמת.
תודה לכל מי שקורא, תודה על התמיכה. בהצלחה לכולכם!
