אורלי הרגישה שלדיי שדוד לבש את החולצה האהובה עליו אותה החולצה הקרמית, שרכשו יחד לפני שנה לכבוד יום הולדתו ונעליים חדשות שנצצו ברמקול של החלום. אפילו האבזרים על השוליים, כשבפעם האחרונה, ביום ראשון, הוא היה מצופה ברובו בבגדי בית.
אורלי, אנחנו צריכים לדבר חייך הוא, עומד ליד החלון עם גבו הפונה אליה.
היא הניחה לאט את הכוס קפה על השולחן. הלב שלה דפק, לא משערה, אלא מרגיש סקרנות.
נראה שדוד התכונן לשיחה הזאת כמו לאירוע חשוב. ברגע של תובנה פתאומית, היא חשבה: הוא מצפה לבכי, לתחנונים, להתפרצויות והיא פתאום חשה שלווה מוזרה.
נראה לי שהעדיף שנפרד המשיך הוא, מבלי להפוך. שנינו מבינים זאת.
מבינים? שאלתה בקול שקט מבחינה, כמעט סקרן.
דוד לבסוף הסתובב. על פניו היה כתוב מזל: היא הגיבה אחרת ממה שציפה.
טוב, אנחנו מבוגרים. הרגשות עברו, למה להתחזה?
אורלי נזלה אחורה על גב הכיסא.
עשרים ושתיים לשנת נישואין. הילד שלהם אורי גדל, עבר את גיל ההתבגרות, והיא חצתה ארבעים, ועכשיו כנראה מתחילה חמשים האמיתיים.
ולאן אלך? שאלה היא פשוט.
אה דוד עכּר. אפשר לגור אצל דנה בינתיים. או לשכור משהו אחר. אתן לך כסף כדי להתחיל.
דנה האחות שלו, שתמיד חשבה שאורלי נישאה לשווא.
אתן לך כסף כמה נדיבות.
ומה אתה מתכנן לעצמך? שאלה היא.
מה? הוא נבהל מהשאלות ההפוכות. עדיין אין לי תכניות מיוחדות. אולי אמכור את הדירה, אקנה משהו יותר פשוט.
דירה? קימפה היא. את הזאת?
כן. מה עוד?
היא קפצה אל החלון. דוד נסוג באינסטינקט.
מתחת, ילדים עם תיקים הלכו לכיוון בית הספר תחילת שנת הלימודים. החיים נמשכו במעגלים משלהם.
דוד, למי רשומה הדירה?
עלי, בטח. למה?
עליך? קול ההפתעה שלה הפך לכנה. בטוח?
הוא נבהל לראשונה.
כן, אנחנו קנינו אותה הרבה לפני שהפכת למקבל כרטיסי מתנה ממכירת האבא לפני החתונה. זוכר?
היא מכרה חדר במושב ובחרה: זה בשבילך לעתיד. כך היה לעתיד שלנו.
דוד השתתק.
רשמנו על שמי כי אז לא היה לך עבודה, חיפשת ייעוד. ובבנק דרשו לי אישורים על הכנסה כדי לקבל משכנתא.
זוכר עכשיו?
אבל היינו הוסכמנו
הוסכמנו שזה משותף. וזה היה כך עד שהחלטת לחלק הכל בעצמך.
אורלי חזרה למושב, תפסה את הכוס. הקפה התקרר, אבל היא לקחה לגימה.
יודע מה, דוד? פתאום מבינה שאתה צודק. באמת צריך להיפרד.
באמת? הוא התנשק, אבל במבטו רצה דאגה.
כן. אם אתה רוצה חיים חדשים, נעשה זאת ביושר.
«אני נשארת בדירה היא שלי. ואתה תמצא דירה חדשה לבד, בעזרת כספך.»
אורלי, אפשר גם לסגור על פי נוהל אנושי
האם זה לא נוהל אנושי? היא חייכה. אתה רוצה חופש תקבל אותו במלואו.
דוד ישב מולונה. החולצה הטובה פתאום נראתה חסרת משמעות.
אין לי כסף לדירה
ואין לי רצון לתמוך בך. אתה אמרת אנחנו מבוגרים.
חשבתי שנפתור את זה בשלום
בשלום כן, כל אחד מקבל מה שהוא רצה. אתה רצית שאני אלך, ועכשיו אתה הולך. האם זה לא צודק?
אורלי קמה, לקחה את הכוס והלכה אל הכיור.
הטלפון רימון הודעה על משלוח מצרכים הזמנה שהזינה אתמול לעת היום.
אני צריכה לחשוב על זה, חייך דוד.
כמובן, שיבחה היא, מניחה את הכוס ברצינות. רק אל תדחה. היום באות חברותיי. לא רוצה שיראו את ההצגה המשפחתית.
דוד פנה לחדר ההשינה. היא שמעה אותו מדבר בטלפון בקול שקט אך נרגש. היא שלפה את הקניות, החלה לחתוך ירקות.
תנועותיה היו שלוות, כמעט מדיטטיביות. חצי שעה אחרי, דוד חזר למטבח.
אורלי, אולי למהרנו? נדבר שוב.
על מה נדבר? היא לא הרימה מבט מהקרש. קיבלת את ההחלטה, אני הסכמתי. הכל הוגן.
אבל הדירה השקענו בה יחד. שיפוצים, רהיטים
שיפוץ? היא לבסה במבטו. זה שבאמת אבא שלי עשה במו ידיו, ללא תשלום?
או הרהיטים שרכשתי מהשכר שלי בזמן שאתה מחפש את מקומך בחיים?
אני תמיד עבדתי!
כן, אבל הכסף הלך עליך, ואני תומכת במשפחה. זוכר? לגבר צריך כסף אישי לכבוד עצמי.
דוד נשתק.
וזוכר איך אמרת שאינך מוכן לילדים, ואז כשאורי נולד ציינת שהאבהות מפחידה אותך? ועכשיו אתה מציג את עצמך כאב מסור?
למה זה כאן?
כי אני מבינה: החלטת לעזוב לא אתמול, ולא שבוע שעבר.
אורלי שם את הסכין, פנויה אל דוד.
תגיד, דוד, האם נעמה מרוצה מהדירה? האם אתם מתכוונים לקנות אחרת?
הוא הפך צהוב.
איזו נעמה?
אותה שלעימה אתה משוחח חצי שנה. עובדת בחברתך שמונה שנים, ללא ילדים, אך מבקשת מאוד. זוכרת?
עוקבת אחרי?
למה לעקוב? סיפרת הכל בעצמך. זוכר את הערב של שלושה שבועות קודמים? חזרת הביתה מאושר, מדבר על העוזרת.
חכמה, עם פוטנציאל. למחרת קנית חולצה חדשה.
אורלי לקחה מגבת, נגבה ידיים.
והיום אתה מתרחץ לפני העבודה, במקום בערב. קנית בושם, נרשמת לחדר כושר ראשון בעשר שנים.
אורלי
והטלפון אתה מביא איתך למקלחת. לפני היית משאיר אותו איפה שלא היה. עכשיו אתה מחייך לכל הודעה.
בשעון החכם של דוד נדלקה הודעה. הוא הביט וקרא במהירות, חיבק את הכרכום.
האם נעמה כותבת? שאלה אורלי באמת.
דוד ישב במושב.
לא תכננתי
לא תכננת מה? להתאהב? להיתפס?
זה קרה בטעות. רק דיברנו בעבודה, ואז
ואז החלטת שאני אלך לבד. נוח. הדירה נשארת שלך, המוניטין נשאר.
האישה הלכה, ולכן היא אשמה. עם נעמה אפשר להתחיל מערכת יחסים מדף נקי.
אורלי ישבה מולו.
יודע מה משונה? איני כועסת בכלל. אפילו מודה לך. גרמת לי להבין שהייתי חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי.
מה את מתכננת?
לחיות. כאן, בדירתי. אולי סוף סוף אתחליף את מה שתמיד רציתי, אבל לא העזתי. יהיה לי זמן לעצמי.
ומה עם אורי?
אורי בן עשרים ואחד. הוא מבוגר. הוא יחליט איך ההורים מתנהגים זה עם זה.
דוד קם, הלך במטבח.
אורלי, אולי נוכל להסדיר משהו? אני מוכן לשלם פיצוי
על מה? היא נדהמה בכנות.
על הדירה. על השנים המשותפות.
דוד, אתה רוצה לקנות את הדירה שלי בשביל להכניס את החברה שלך לשם?
לא כך.
איך? אתה מציע לי כסף כדי שאהיה חסרת בית?
אורלי צחקה ללא כעס, רק צחוק אמיתי.
בעבר הייתי מסכימה מרוב חמלה. חשבתי: הוא רעב, הוא לא רשע, רק מאוהב.
הייתי הולכת לאחותי, מתנצלת על כך שלא שמרתי עליו.
היא נגעה לחלון.
עכשיו אני מבינה: חשבת שאני טיפשנית שתסבול. טעות גדולה.
אז לא תלכי?
לא, אתה תלך. היום. רק החפצים שלך.
אם אסרב?
אורלי ייצבה מולו, בעיניה שלווה של מי שהבינה את הכוח האמיתי שלה.
אז מחר נעמה תגלה שהאהוב שלה הוא לא רווק, אלא נשוי.
והיא תדע איך אתה מתכנן לפתור את עניין המגורים. תאהב את זה?
דוד נקט קו.
יש לך שעה, הוסיפה אורלי. החברות מגיעות בחמש, לא רוצה שהן יהפכו עדות למופע משפחתי.
היא לקחה מתרסיס על חלון וקצת השקה את הצמחים.
בבית נשתק הרעש רק רחש המים והקול של קומה שנשברת תחת רגליו של האיש שאוסף את חפציו.
אורלי חייכה לפיונית האהובה שלה. החיים האמיתיים רק מתחילים.
