אילת כהן הפכה את המפתח ושטפה קפיצה: שלושה גורים פרוותיים ישבו על המשמר בפתח הדלת.
גשם סתיו אינסופי, משעמם, מקפיץ על הקירות של רחוב דימונה. אילת חצתה את החצר עם מטרייה כאילו היא לא רק מגנה מפני הטיפות הקור, אלא גם מפני העולם האדיש שסביב. ברגע שהמפתח הסתובב במנעול, נשמע מאחורי הגב ניאו קצר וקוצני:
מיאו.
אילת עצרה, סובבה את הראש. על המדרגה, מצומדים זה לזה, שלושה קוביות רטובות קטנות רועדות מקור. אחת חומה, אחת לבנה ואחת שחורה כאילו מישהו בחר צבעים מנוגדים במיוחד כדי להיראות חמודים במיוחד יחד.
ברוך השם נאנחה היא כמעט בלחישה.
הגורים הביטו בה בעיניים גדולות. לא בקשו, לא קראו רק הציצה. במבטם היה משהו שגרם לה להרגיש כאב בלב.
למה אתם כאן? לחשה אילת, מתכוננת על ברכיים. לכו, חמודים, חזרו לכיוון השני.
החום נגע ברגלו של החום בעדינות, נגע באצבעותיה. היא צמרדה, קימצה את הדלת ונכנסה פנימה. הסתכלה לאחור. הגורים עדיין יושבים, לא זזו.
סליחה, לחשה היא וסגרה את הדלת בחוץ.
הלילה לא הביא שינה. אילת שכבתה, שמעה את הרוח מנגנת על העצים מחוץ לחלון, והכל נשמע כאילו מתחת לדלתה נשמע “מיאו” חלוש. אולי הרוח קרעה, אולי זה היה מצפון.
בבוקר, הגשם נחלש. היא צצה מהחלון המדרגה הייתה ריקה.
טוב, אמרה בקול רם, כאילו מנצלת את עצמה. מישהו אחר ימצא אותם.
אבל בליבה פגש פצור חד, כמו מחט, תחושה שהייתה כאילו איבדה משהו חשוב.
אילת! קראה קול מוכר מהרחוב.
בפני החצר עמדה שכנה, רונית לוי, מחזיקה ברצועה את כלבה, דלה.
צא, נדבר!
אילת ריספה את השמלה וירדה למטה.
שמע, התחילה רונית, שמעו שאתמול חצרך היה מלא בגורים. איפה הם?
הם הלכו, קבעה אילת. באו, עזבו.
חח, חח, נאנחה רונית. חתולים לא באים סתם. אם בחרו בית, הם מביאים מזל. והאם הרגשתם אותם?
לא הרגשתי, ענתה אילת בשקט. רק לא לקחתי אותם.
חבל, אילת, חייכה רונית. חטא להרחק ממה שנכנס בטבעיות.
המילים נשרו ללב של אילת. היא עברה כמה שניות, ואז פנתה החלטית:
אחפש אותם.
עכשיו זה נכון! קראה רונית אחרי שהיא הלכה.
מטרייה ישנה ביד, אספלת רטובה תחת הרגליים. אילת חיפשה בכל החצר, מאחורי פחי אשפה, תחת המדרגות, במרתף לא מצאה כלום. רק שקט ורעש של מים בצינור.
למחרת היא קמה עם עלות השמש, לא הפיקה רדיו, לבשה והלכה לחפש שוב. קיבלה את החצר שלה, אחרי החצר של השכן, חיפשה בכל פינה.
קיס-קיס, לחשה, מרגישה ילדה טיפשית. איפה אתם, חמודים?
התגובה הייתה גשם קל, משונן.
יום שלישי היה הקשה ביותר. אילת הלכה עד החשכה, הרגליים כאילו באו עם כאב, הבגד רטוב, אבל לא יכלה לעצור. במעלית הבניין פגשה רונית:
אילת, את רטובה! תחלי חולה!
לא יכולה, רונית, ענתה היא בתשישות. הם באו אליי. ואני…
מבינה, הנהנה רונית. מחר נלך ביחד.
בבוקר הרביעי, כשאילת הייתה מוכנה לצאת, שמעה “מיאו” חלש מדחוס. הקול בא מהמטה. היא כרעה והציצה מתחת לקו חום. שם, בפינה, חבוקים אחד לשני, חמו חום ולבן. חום כמעט לא נשם.
יקרים שלי, לחשה היא, מושטת יד בעדינות. החום נעלם מיד, הלבן היה חסר כוח.
אילת לקחה אותם לבית תחת המעיל, מרגישה איך לבבות קטנים פועמים בכף ידה. במטבח היא שלפה מגבת ישנה, עטפה את הקטנים. החום קם מיד, הסתכל סביב, הלבן שכב דום.
אל תמות, לחשה היא, מנמיטה את רגליו. שמעת? אל תעזוב!
היא מזגה חלב חם. החום נפל על הכוס ברצון, הלבן נשתה בטפטוף מדוייק. אחרי שעה הוא ניגן מיאו עדין.
יופי, חייכה אילת בפעם הראשונה באותו יום.
אבל איפה היה השלישי השחור?
אחר שמיתה את הקטנים בחימום, חזרה לחפש עד הערב, עד ששמעה צעקה מצחיקה מתוך אסם ישן. במפתן בין הלוחות נתקע גור שחור קטן.
איך נחלצת לשם, חכם? קראה היא, מוציאה אותו. הפתיחה הייתה צינור צר, נאלצה היא לחפש פטיש ולחוץ את הלוח.
השחור היה החלש ביותר. אילת לקחה אותו הביתה, נחתה אותו על שמיכה ישנה ליד המנורה. החום רץ במטבח, הלבן נשם בנחת, והשחור
תחזיק, לחשה היא, מזינה אותו בחלב. אל תוותר.
בשעה חצות הוא השתתה כמה לגימות.
השבועות הראשונים היו קשים: שלשול, חום, קלה חולה, קלה חולה. אילת לא סגרה עיניים בלילה, חיממה, האכלה, רצה לווטרינר.
אולי תתני למישהו? הציעה רונית.
לא, השיבה אילת בחוזק. הם שלי עכשיו.
מילה “שלי” לא נשמעה מזה זמן.
החום קראה לו “רוזי” שובב, בלתי נידר, משגר נחש תמיד. הלבן קיבל שם “שלג” רגוע, חוקר, שאוהב לשבת על החלון ולצפייה ברחוב. והשחור “טום” שקט, זהיר, אך התקשר אליה יותר מכל: כשהיא ישבה, הוא מיד נחת על ברכיה.
הבית התמלא במיאו, רגליים קפוצות, צלצול קערות. חזרו ריחות חלב, שמפו, לחם חם. חיי חזרו.
אילת קמה לפני השעה, מוודאת שלחלקים יש מים טריים, אוכל, ומחליפה חול בבקורת. היום שלה הפך לשגרה ברורה ארוחת בוקר, משחק, צהריים, טיול במשרד, ערב של חיבוקים ושינה. והכי מדהים היא אהבת זאת. בפעם הראשונה מזה זמן ארוך, הייתה לה משימה אמיתית לקום בבוקר.
חודשיים עברו. הקטנים גדלו, התחזקו והפכו לחתולים קטנים מרושעים. במיוחד רוזי נועז, פיקח, תמיד עושה משהו. הוא מושיט וילון, מפיל צמח, מטפס למגירה ויוצר שם חור.
מה עשית עכשיו, חייתון? מגנה אילת, בלי כעס, רק בחיוך חם. רוזי, כמו שמבין שהוא נסלח, משתרך ברגליה ומרמז “זה רק משחק, אמא!”.
שלג היה ההפך המוחלט רגוע, נחשב, כאילו נולד למחשבות פילוסופיות. הוא תפס את החלון במטבח ויכול היה לשבת שם שעות, משקיף על החצר. לפעמים הוא מיאו אולי משוחח עם ציפורים חולפות או מייעץ לחתולי השכנים.
וטום הפך לצל שלו. איפה אילת, הוא שם. למקלחת הוא שם. למטבח הוא בקצה הרגליים. כשאילת נוחתת במיטה הוא מיד מתפזר על הכרית. היא צוחקת, מגישה לו ריחוף על האוזן.
יום אחד משהו היה חסר. היא קמה והרגישה חרדה. במטבח שלג ישב במקומו, רוזי רץ במגרש, אך טום איננו.
טום! קראה. איפה אתה, חמודי?
אין תגובה. אילת חיפשה בכל הבית מתחת לספה, בארון, במכונת הכביסה. ריק. הלב נלחם. אולי קפץ על המדרגות? הדלת סגורה… החלון? כן, היא קפצה לשם, אך היה סגור. אז רצה למעלית, למרפסת, לחצר. חיפשה במרתף, בגג, בשיחים על גדר.
טום! טום! קראה במצוקה, לא מתחשבת בשכנים.
רונית הופיעה מהחלון:
אילת, מה קורה?
טום נעלם! כמעט בוכה, השיבה אילת. לא יודעת לאן!
חכי, רדת אלי ניגשה רונית ונחפש יחד!
הן חיפשו בכל החצר, בכל פינה. אילת הרגישה שהדמעות עומדות לזרום. מחשבות קשות עלו: האם מכונית תכה אותו? אולי מישהו לקח אותו?
אל תדאגי, ניסה להרגיע רונית. חתולים חכמים, בטח תמצא את טום.
אילה חזרה הביתה, חיפשה שוב. רוזי ושלג ישבו בצד, כאילו חשים במתח של בעלתן.
איפה אתה, ילדי לחשה, נושאת את עצמה אל הספה.
פתאום שמעה “מיאו” רך, כמעט בלתי נשמע. היא נענתה, הקשיבה. הקול בא מלמעלה. היא הרימה את הראש ובטלה מבט על הארון. על המדף העליון, מאחורי קופסאות, הסתתר הקטן השחור.
טום! נשפה, ועיניה נבראו משמחת הקלה. איך הגעת לשם, פחחון?
הקוף מיאו במצוקה, פחד לקפוץ למטה. אילת הציבה כיסא, טיפסה בזהירות והחזירה את טום המרעד. היא חיבקה אותו אל חזה, גירסה בגבו ולחשה:
איזה מפחיד הגעת, חכם
טום מימר, מכה את לחו בפניה, מתנצל.
ברגע ההוא אילת הבינה לא רק מפחדה לאבד חיית מחמד. היא פחדה להישאר לבד. הקטנים הפכו למשפחתה, למקור משמעות ולקול לב. רוזי ניגש, מיאו, שלג גרר במרמור, וטום נגע בצווארה.
באותו ערב אילת חשה לראשונה בחיים שהיא נחוצה באמת.
תודה לכם, לחשה, מסדרת קערות מים. תודה שהגעתם אליי.
מאז רוזי מחכה לה בכניסה כל פעם שהיא חוזרת מהשוק קופץ, מימר, מתנגש ברגליה. שלג משגיח על הבית, שומר כנגד כל דבר, מהחלון שלו. וטום, כמו תמיד, נמצא קרוב עיניים צהובות, מלאות רוך והבנה.
כאשר אילת הייתה עצובה, הוא מתמקם לצידה, מחמם אותה. כששמחו הוא מימר חזק יותר, כאילו חולק את השמחה.
הבית חזר לחיות. אילת קמה לא רק “כי צריך”, אלא כי רצתה להאכיל את החתולים, לשחק, לשוחח. כן, היא מדברת עם החיות. ולא מתביישת. כי הם משיבים, בדרך שלהם: מימור רך, תזוזת זנב קלה, “מיאו” קצר.
בשיחות השקטות ההן אילת הבינה: היא כבר לא לבד. לצידה האנשים והחיות הזקוקים לה, והיא ללא הם לא תוכל לחיות.
שנה חלפה. אילת עמדה ליד החלון, מביטה בחצר שבה קיבלה שלושה גורמים רטובים.
שלג, ראה, שוב גשם, אמרה לחתול הלבן על החלון.
שלג מימר בתשובה, מביט בחלון בלי להוריד מבט. הוא גדל, הפך לחתול אלגנטי עם עיניים ירוקות חכם, כמו פרופסור ותיק. במרפסת נשמע קצב רגליים רוזי רץ עם עכבר צעצוע בפיה. עדיין שובב, עכשיו גדול, פרוותי, כמו תפוז חי.
שוב הפכת את הכול למעלה? צחקה אילת.
ומתחת לרגליה, בטון, מימר טום שחור כמו פחם, עם עיניים שמחזירות את כל העבר וההווה שלה. הוא אף פעם לא מתרחק יותר מצעד אחד.
יקרים שלי, לחשה אילת, מתקרבת אליו.
הדלת נפתחה רונית חזרה עם כלבה.
אילת! קראה. צא!
אילת חייכה, מביטה בחיותיה.
רונית, את צודקת, לחשה. הם הצילו אותי.
היא הרימה מבט למעלה והוסיפה בחשש:
תודה, אהובה כנראה את שלחת אותם אליי.
הגשם חטט בחלון, אבל בבית היה חם ושלווה. אילת עצמה את עיניה, הקשיבה לממורת המנוחה הקול שממנו התחילה חייה החדשה.
שלושה חתולים, שבאו בודק גשם, לימדו אותה שהאהבה תמיד חוזרת. לפעמים בצורת שלושה גורמים רטובים בפתח.
