רוני! איפה את? אל תיעפי! אם תתפסי אותי, את לא תחזרי הביתה! שומעת אותי? לא אפתור אותך!
הילדה הקטנה בת חמש, שהסתתרה בחשש בין שיבולי החמנייה ליד גדר של בית קטן בכפר בגליל, יישבה על האדמה החמה, מכסה אוזניה בכפות ידיים ולוחשת לעצמה בקול רך.
קראי! רוני לא שומעת!
הלוואי ויכולנו להסתיר גם עיניים ולא לראות את האישה היפה והחמודה שעומדת במרפסת של בית סבתא! אך לא אם היא תראה אותך, היא תמצא אותך. זה קרה קודם. אז רוני הסתתרה מאחורי ארגז הצעצועים של ריקו, נרגעה עד כדי נום קל, ואז התעוררה מקילוף כבד, נמשכה מהאוזן עד שהפחידה לה לגעת בו עוד. כאב בלתי נסבל!
האישה היפה אינה אמא של רוני; היא הדודה שלה, דנה, אחותה של האם. דנה לא אוהבת את רוני, כי היא «חסרת אב». רוני עדיין איננה מבינה מה משמעות המילה, אך שואלת את אילן, שכן השכן המבוגר, בת האחת עשרים ואחד, שמבין הרבה יותר ממנה, כי הוא בן אחד עשר. אילן אומר שזה אומר שרוני איננה נחוצה לשום אחד אין לה אב, אין לה אם, רק דודה וסבתא. כשהסבתא תמות, דנה תצטרך לקחת אותה, והיא לא רוצה זאת. היא כבר מלאת ילדים משלה.
למה זה קורה לי? מאמא! למה את שותקת? את האחראית! פנקת את נטלי עד שהיא נפלתי על ברכיים, ועכשיו מה נעשה? אין לי דירה גמישה! חוצים שם כמו סרדינים בתיבה! אני, בעלי, שני ילדים וחמותי והכל בשלושה חדרים! לאן לשים אותה? למה?
אסור כך, דנה! היא אלייך!
היא לי לא כלום! לא ביקשתי לגדל אותה! והייתי בטוחה שלנטלי לא יצליח עם «האהוב» שלה! האם הייתי צודקת? ברור! נטלי כבר איננה, והקול שלו נעלם כמו שד לפני הבוקר!
מה הילד עושה שהפך אותך למיוחדת?
שום דבר! רק משאולת אין לי כוח, את מבינה? אין לי כוח! מצטערת על הבעיות אני מנסה להרוויח שקל נוסף, והכל לשוא! פעם אחת שבור כוס בבית הספר, פעם אחרת דורשת ג׳ינס חדש מאיפה אני אסוף את הכסף? מצאנו משקיע! האבא שלו לא מדבר! מקבל משכורת ושוטט כמו גוגול! אני מרוויחה כל שקל! אבל הוא, שמע, הוא לא מודע שהשקל הזה הוא בחלום שלו! אני עובדת בעבודה על פני, הוא רק במשרה אחת ומתרשה, חמור! העבודה לא תופסת? יושב במעגל ומוציא פח בחצי היום, עד שהמנהלת תן לו חיזוק! ואז הולך, מחפץ קצת, ושמח! איך אפשר לחיות, אמא?
מצטערת, ילדתי, שלא אוכל לעזור לך והעברת הילד למוסד מוסד זה חטא!
החטא הזה, אמא, לא שלי!
מי מתווכח?
לא אוכל לאהוב אותה, מבינה?
אז אל תדאגי! העיקר שהיא תגור בבית! מבוכה אהה, דנה לא אמרת שהחיים היו קלים אם אהבת אותי? גם היא צריכה אהבה נפש חיה
נפש אל תזיני בנתיבים של אהבה אם היא חיה! היא תבקש בכל זאת. מה אקח? את לא אומרת? וגם על אהבה את לא מדברת! עבר הזמן שבו הייתי צריכה אותך! די! הילדה גדלה חכמה
רוני שמעה את השיחה מהחבוי מתחת למיטה של סבתא, לא הבינה חצי, אבל שמעה כמעט הכל. המטפלים בגן הילדים תמיד ליעצו אותה, אמרו שהזיכרון שלה טוב. רוני מנסה. היא מקשיבה בזהירות, ואז יכולה לחזור על כל דבר מילה במילה!
רוני! כמה זמן עוד אתה קורא?! אם לא תצא כעת, תלכי לישון רעבה! דנה חזרה למרפסת, אך רק לרגע.
הסבתא חשה שוב כאב, וקולה של סבתא נשמע אפילו מהמחבוא, למרות שהגדר והשיבולי הרחק מהבית.
כן, רעבה, אבל לא מכוערת! רוני יודעת למה היא דרושה לדודה. בבוקר דנה ציוותה על רוני לשטוף חצי של הצעד ולנקות את המדרגות במרפסת, אבל רוני שכחה. היא שיחקה. אילן הביא לה מכונית ישנה, אדומה וללא גלגל. רוני שמחה! הצעצועים שלה מועטים בובה ישנה בשם מריה שבסבתא תפרה לה שמלה מנייר ניקוד, ארנב חום עם עין אחת שהיא הכי אוהבת, וגם צמידים כחולים שאמא קיבלה מאביה. סבתא אמרה שהם שווים לכלום בשוק, אבל רוני לא חקרה כמה הם שווים. היא קושרת חוט עם הצמידים על המדרגות, והם הופכים להרים, דרקונים, כמו בספר שאסור לקחת מהמדף סבתא חוסמת!
זה מצער! רוני אף פעם לא קרעה ספר! היא אוהבת ספרים, אפילו בלי תמונות. היא יודעה שלוש אותיות, וכשמתקפת אותן בקוונטות של הספרים, היא שמחזה. אם תזהה, תלמד עוד, רק צריך לנסות קצת.
הערב מסדיר את החצר בשמיכת חשכה לחה. קישקוש של יונים סביב. רוני נושמת. הגיע זמן ללכת. אולי לא יתנו לאכול, אבל דנה רצה על החצר כמה פעמים, מתעייפת, ובסוף לא יישאר לה כוח על רוני. היא תגרום לה קנאה קלה, וזה יסתיים.
רוני יוצאת מהמחבוא, פוסעת לעבר המרפסת, שם יושבת דנה עם מבט עצוב על המדרגות.
הגעת? אל תתעשי קוצן! איפה היית מסתתרת? מלוכלכת! לכי הביתה!
רוני נושמת. היום היא לא תתנהג יותר. גם המבוגרים נמאס מהצעקות. אפשר ללכת אל סבתא, לשים לחייך על יד חמה ויבשה שלה, ולחכות לרגע שהכאב יפחת, והסבתא תתגעגע אל רוני. זה החשוב ביותר של היום נגיעה קלה, לחש שקט, מילה…
אוהב אותך, ילדתי הקטנה! אוהב…
אף אחד אחר לא אמר למרבה האמת רוני כאלה מילים. אמא לא הצליחה, ודנה, כנראה, לא ידעה. רוני פעם שמעה איך דנה מתלוננת שסבתא אומרת דברים «קטנים» לבן שלה, אבל לא אמרה לאחת מהבת שלה. רוני לא מאמינה. לא ייתכן. המבוגרים מוזרים. הם זוכרים רע, ושוכחים טוב. היא שאלה את דנה למה היא עושה זאת, כמו לגרד פצע בחול. אם תגרד, הכאב חוזר, עד שהפצע נרפא, אבל אם תגרד כל הזמן, יישאר צלקול. למה? פשוט כי «הידיים מגרדות». סבתא אומרת שהכאב הוא בנשמה, והנשמה מגרדת, ולכן המבוגרים חוזרים לפגוע בעצמם שוב ושוב.
אם היה שואל רוני, היא הייתה אומרת למבוגרים מה לעשות כדי שכולם יהיו שמחים לסבתא לומר לדנה: «אני אוהבת אותך!», ולחמלה. זה פשוט! לקחת ולחמול! וְדנה לאפשר לסבתא לעשות זאת דנה חזקה! חכמה! ולמרות זה, רוני מרגישה חמל עליה כי לפי דברי דנה, אף אחד לא אוהב אותה. כמובן שאף אחד לא אוהב במלואו, אבל אם הייתה חביבה, היא לא הייתה בוכה בלילה על הכרית. רוני יודעת זאת, כי היא בוכה. היא יודעת שכאשר הסבתא תמות, אף אחד לא יאהב אותה
הסבתא גרפה את רוני על מצחה, לחשה מילה, ושחררה אותה.
לך, ילדה, הגיע זמן לישון!
רוני הרגילה לציית. היא מסתובבת והולכת, לא שמתה שהסבתא מצילה את גבורה במזמור, לחישה משהו.
צמא מאוד, רוני מחליקה למדף המטבח, בודקת אם דנה שם.
מה את עושה?
מים
אל תשתה הרבה רועמת הדודה, מוזגת כוס חלב, מציבה לפני רוני צלחת עם תפוחי אדמה ופרוסת לחם גדולים. תאכלי! החמצתי לך מים. אשפרך, ואז אותך! מלוכלכת כמו שרק!
דנה עוברת ליד רוני, מברשת על מצחה, וברגע זה רוני עושה מה שהיא רצתה כבר חודשים: היא נצמעת מהכיסא, מחבקת את רגלי הדודה.
מה זה? דנה, נבהלת, מתרחקת ברוח. מה?
אהיה אוהבת אותך, אם אף אחד לא רוצה אפשר?
השאלה נשארת פתוחה. דנה בוכה ובורחת, דוחפת רוני משלה. אך רוני מבינה שזה בסדר, לא מפחיד. עכשיו אפשר לאכול חלב בשלווה, ודנה תבכה ותתפשט. הכאב לא ייעלם לחלוטין, אבל אפילו קל קומה, זה טוב! כי רוני מקבלת את הרגע הקטן ליד סבתא בערב, לחוש בטוב ולא ברע. אולי גם לדנה יצליח לחשוב על טוב. כשאדם מתמקד בטוב, החיים קלים יותר, גם כשפוגעים בו.
דנה חוזרת למטבח, ממלאת קערה במים חמים, רוחצת את רוני בשקט, מגרדת ספוג בעדינות, לא כרגיל.
לך! שכבי. הגיע זמן!
הוראה קצרה, רוני נושמת. היא יכולה ללכת לחדר הקטן עם המיטה, להתכסה בתיקייה קלה, ולשוחח בשקט עם אם. רוני מדברת איתה כל ערב, חצי על כל מה. סבתא אמרה שזה נכון, והאם שומעת. היום, למשל, היא תספר על דנה, ובאחרת על כך שמחר בבוקר תקום מוקדם ותשפשף את המדרגות במרפסת, כמו שבקשה דנה. רוני אוהבת סדר, רק שכחה לפעמים.
אבל בבוקר רוני לא מצליחה לעשות כלום, כי מוקדם מאוד קמה דנה, נושקת בצורה מוזרה, ומגרש אותה מהבית, שם כבר מחכה שכניית סבתא.
תן לה להיות כאן כמה זמן. אין מקום לה.
אפשר להיפרד?
למה? עד שהיא תזכור, היא עדיין חיה. היא עדיין קטנה…
נכון. טוב, אתאכיל אותה, ואבוא לעזור.
תודה…
כמה ימים לאחר מכן, רוני נסעה באוטובוס עם דנה לעיר, רחובות.
הבית של סבתא לא תחזור אליו. הוא יימכר בעוד שנה, ודנה תגיד לרוני שהיא כעת בתה רשמית. המילה הזאת רוני לא מכירה, אבל היא נראית יפה. בנוסף, דנה תאפשר לה לקחת איתה את הארנב הישן שהסבתא נתנה לה לפני הרבה זמן. רוני כמעט לא זוכרת את הארנב החדש, הוא תמיד היה חד-עיני, מזוהם עם אוזן שבורה. עכשיו האוזן תוקנה, דנה תפרה אותה, חיפשה כפתור לעין אך לא מצאה. היא אמרה שתעשה זאת אחרי, רוני לא ממהרת.
העיקר הוא שלא זה. העיקר הוא שכל ערב רוני מגיעה לדנה, והיא עושה כמו שסבתא עשתה מלטפת את רוני על הלחי, אומרת מילים שמחממות, כל היום!
אוהבת אותך
פעם הראשונה שדנה אמרה זאת, ביום שאחרי מות סבתא, רוני לא האמינה. היא לא האמינה זמן רב. אך תמיד היא ענתה:
ואני אוהבת אותך!
עכשיו היא מאמינה. כי דנה אומרת זאת לא רק לרוני, אלא גם לילדיה, לבעלה. הוא, לפעמים, לא אומר, אך גם הוא מאמין. הוא מצא עבודה, ולא זרק את רוני. הוא אמר שאם יש שניים, יש שלושה, ותן לרוני להישאר. ולכן הוא גם אומר לה מילים אלו לפעמים
אכן, האח והאחות של רוני לפעמים מקנאים, אבל זה לא מפחיד. הפחד הוא כשאף אחד לא קיים. רוני לא יודעת איך זה, אבל היא מרגישה. עכשיו היא קוראת. בספרים יש הרבה דברי אמת, והיא מאמינה בהם. אין צורך לבזבז זמן על שטויות.
לפעמים רוני נזכרת בבית הסבתא, השיבולים ליד הגדר, גדולים כמו מטריות אמיתיות. תחתיהם היה חם, ירוק ונעים אבל אי אפשר לחזור לשם ולא צריך! הסבתא כבר לא כאן ורוני לא רעבה יותר אצל דנה.
אחת השאלות שמבולבלת רוני: למה דנה שיקרה כשהיא אמרה שלא צריך אהבה?
הכל צריך! רוני יודעת את זה.
**לקח החיים:** אהבה, חמלה והקשבה הם המפתחות לשלווה ולתחושת שייכות, גם כשמסביב רק קשיים.
