סודות של דודה רינה
אנחנו, הילדים, קוראים לה בינינו «פיה». היא ירוקה ממוצע, בעלת שמלות פרחוניות צבעוניות, ולצידה תמיד רצה כלב לבן קטן בשם קופקה ברצועה. היא משיגה לנו ממתקים מתיק מרובה צבעים. אם היו יותר כאלה, החיים היו מצפים לשמש, כי הן בעצמן האור.
משחקים בחול, קפיצה על קפיצות, השקת ספינות בבריכות. כמו שמזמרת השיר הישן: «שיחקנו פירות ים, כבישים של שודדים ונועזים». כשאני נזכר בילדות, רואה חצר מלאה שמש, קוביות, מכוניות צעצוע. אנחנו אחד בשביל כולם והכולם אחד בשבילי. אז אינך רואה בכותרות עיתון על «קפצירו על חתול» או «כלב נשרף». האנושיות מרחפת במרחב. אם מישהו נוהג רע, הוא נלמד, והסביבה מתביישת במעשיו.
לידנו גם דודה רינה. היא כמעט בגובה של ילד, שיער מתולתל ותלבושות תמיד עם פרחים. אוהבת קישוטים צבעוניים, והיא יוצאת לחצר עם קופקה, הכלב הלבן הקוצני. כשזורקים מכוניות, מטוסים ובובות, כולנו רודפים אליה. דודה רינה משמשת כאלת רוח בבית הדירות שלנו, ושוכנים את הילדים של הורים צעירים בזמן שההורים עובדים. היא אוספת אותנו מגן הילדים, מספרת סיפורים מרתקים ותופרת ביד רמה. כולנו מתהדרים בכובעי פסים, צעיפים וגרביים שדודה רינה תופרת היום קוראים לזה «קולקציית רינה».
היא לא קרובת משפחה, אך אנחנו קוראים לה כך. קרוביה גר בפולין ושולחים לה קרטונים של ממתקים, ממתקים שמגיעים מהעולם כולו. בנקודות זמן הייתה מחסור במוצרים, היום יש שפע וניתן לקנות כל מה שרוצים.
דודה רינה מחלקת לנו את הממתקים, יושבת לצידנו ונותנת לנו חבילות צבעוניות. אנחנו מושטים ידיים בטבילה, טועמים פטישים מתוקים, ייחודיים. היום איננו מאפשרים זרים לתת לילדים דבר, מפחדים שמישהו יפגע בהם. אך דודה רינה אינה זרה, היא שלנו!
למה את מחלקת את הממתקים? האם לא צריך שמים לאבות? גברך חולה, כמה תרופות הוא צריך? החזקי אותם! תזדקקי להם הרבה יותר. אומרת השכנה מהדירה השנייה, שפתיה דקות ויבשות.
אנחנו מקשיבים לשיחה עם החברה שלי, ולא מבינים הכל, אך המילים נשארות בזיכרון. רינה משיבה:
זין, מה את אומרת? הילדים רעבים, והמחסור כאן, איך אם אימא ואבא לא יוכלו לקנות? משפחתי שולחת לי, הם לא שוכחים. תנו להם לטעום טעם של ממתק טוב, למה לשמור? תראו איך העיניים שלהם מנצנצות, איך הם חובקים אותי. מריחים מהשמחה, מהים, מחלב, מדלעת. אלוהים, כמה הם יפים! חבל שלא נולדתי להורים, לא נכנסתי לנכדים, אבל כאן כולם קרובים לי. מנגב רינה את הדמעות עם ביסודון.
את בטיה? מצאת יופי! צועקים, מזמזמים. ולא אפריש לך עוד ממתק, לא שלי ולא שלכם! משיבה השכנה במרמור.
אנחנו יוצאים משם, קוראים: אורלי! יעל! בואו כאן, מה קורה? יש לי תפוח אדום. רינה מוסרת תפוח אדום.
דודה רינה, מה המשמעות של בטיה וטיה? שואלת יעל.
השכנה מזכירה רק צל, ולאחר מכן מחייכת. שמעתן, ילדות קטנות. תתנהגו כאילו לא שמעתן, ואל תשנו לב. אם מישהו אומר דבר רע, אל תקחו ללב, תשחררו אותו. אנשים שונים, אבל הטוב יותר מרוב. אני אוהבת אתכן, טוב? מחבקת רינה.
יום אחד היא לא מופיעה בחצר. אנחנו שואלים את האמהות: איפה דודה רינה? אולי נחזה או חולה, אל תדאגו. ביום השני אנחנו מתכנסים שמונה, ארבע בנות וארבעה בנים, ונוסעים לבית של רינה. אנחנו מביאים ציור של שמיים ושמש, פנס צבעוני, כדור מבצק, פרח בעציץ, ריבה ושקלים, ואפילו קרפים שהאמא שלנו הכינה. הקרפים רכים, מתפזרים במרק, האמא מצחיקה ומסובבת את המחבת.
תלכי, תביאי לדודה רינה, היא מבשלת לנו ממתקים. קוראת לי האמא ומתנהגת על הזיפים.
דפיקה על הדלת, רינה פותחת, לבושה בחולצה קלה, שיער קצוץ, לבנה, ומחייכת אלינו. איזה ילדים! בואו, משפחתי! וולקי! תראו, הילדים שלי באו לבקר! היא מנשקת את כולנו.
הבית של רינה פשוט, שתי מיטות, וילונות צבעוניים, שולחן מתוח, מזנון, טלוויזיה ישנה, חפצים סרוטים. מגיד לבן חום, גבר זקן שמחייך בקלות, אומר: זה בעלי, וולקי, חולה, לא יוצא, ואני חולה גם. רינה מתלהבת, אנו מחלקים ממתקים!.
אפשר לעזור! נלך לחנות? נשנה ריפוד? נביא אשפה? כולנו יכולים! מתגלה קשת, הילד הכי ערני.
רינה מזמינה אותנו לשבת על המיטה שלה. ינה מניחה על השולחן את כדור הבצק. כולם מתקרבים. אחרי זה אנחנו משוררים שירים, אוכלים ממתקים, ורואים איך הפנים של רינה ובעלה מתבהרים. רינה אפילו מציעה ריקוד סביבנו.
שאלי את אמא על המתכון, הקרפים טובים מדי! אף פעם לא אכלתי כאלה!״ לוחשת לי רינה. היא מביאה לי פתק עם המתכון, והיא מתבדחת: בכל מקרה, לא יצא לי טוב!.
אמא מזמינה אותה לביקור, היא נוהגת למקם רגליה במטבח, לבשה נעלי פלוס, מתקרבת אלינו, יושבת על הספה. רגליה אינן נוגעות ברצפה, היא משתהה ומדברת כשאוכלת קרפים עם חלב מרוכז. לפעמים היא לולפת את החלב מציפורניה, מתביישת ומבקשת מגבת.
רינה מספרת על בעלה החולה, שהוא לא יוכל ללכת עוד, היא מרוצה לטפל בו ולשחק איתנו. היא אוהבת גם חיות, לוקחת בבוקר ובערב קפיץ ומזינה חיות רחוב: כלבים, כלבים שחורים, שהפכו לחלק מהשגרה, מכיוון שמקלטים לא היו קיימים אז.
אישה זהב, נותנת את עצמה לכל. אומרת אמא כשהיא מדברת עם אבא.
זה זהב? כמו קישוט של חג? והעור של רינה לבן! אני מתלהבת.
אמא לוחשת לי שהמושג אדם זהב משמעותו אדם טוב מאוד.
זוכרת איך רינה הלכה הביתה עם קפיץ ביד, נתקעה על שני חצאיות. אל תזיני את כלבים, תפסיקי להוציא את הילדים, אנחנו עייפים! את מאכלת ממתקים? את לא ענייה, משחקת בתור עשירה! צועקים נשים קונסורציום של לילות. אחת אומרת: החיים שלו קשים, הוא צריך חום. הילדים קטנים, תנו להם לשחק. רינה לוחשת בקול רועד: אל תגעו בו!.
לאחר כמה שניות, קשת רצה אלינו, שחרר את היד, וכולנו עומדים סביב רינה וקוראים בקול:
אל תפגעו בה, אל תגידו מילים רעות! אחרת ניפגש שוב!.
הנשים משפרות קולות, נעלמות. רינה ממשיכה לחבק אותנו, ואנחנו לא חוטים, אנחנו אחד בשביל כולם ולכל אחד יש מקום בליבנו.
היום עדיין מפגעים אנשים טובים: אלו שמזינים ציפורים, מעניקים למקוטעים, נותנים משהו שלם כשאין להם לחם לשים על השולחן. הם נחשבים לפעמים משוגעים, אבל כוחם הוא באדישות, ברגישות ובאהבה. היום הכוח הוא בגזענות, בחוצפה ובקפדן. הכבוד נבנה על פחד, והחסרים מתעללים באחרים, שואלים למה אנשים עדיין נותנים ממתק לאחרון.
השנה דודה רינה עוברת לעיר אחרת, בעלה נפטר, קרוביה לוקחים אותה אליהם. כולנו בוכים בחצר. לפני שמנהלת היא מחלקת לנו וופלים, מביטה בעיניים דומעות, מנשקת את כולם, ונותנת קופסה גדולה של פטישים.
היא מצווה עלינו לעשות סודות קודם קיבלנו פטיש, פרח, קטע של בקבוק ונטמנו באדמה. אחרי כמה חודשים הקפיצים משקפים על פני השטח. היא נותנת לנו תמונה משותפת, אנחנו מתחילים לשמור עליה בתור תור של משמרת.
אחזור בעוד שנה, אבדוק אם אתם עדיין כאן! נודדת רינה אל השקיעה, גוררת מזוודה גדולה מאחוריה, והקפיץ רץ אחריה.
אף פעם לא חזרה. נשמרו הסודות, אך אין מי שמציג אותם. אף אחד כבר אינו מחלק ממתקים וקורא לנו «ילדים». אנחנו גדלים, לומדים, מתבגרים, מצחקים, ולפעמים מתמלאים דמעות כשחוזרים למחשבות על דודה רינה
לפני שנה קבענו להיפגש בחצר הישנה; אינקוננטי כבר הנהיג בנק, אולגה מתורגמנית, השאר הפזורים. הבית לא קיים, במקום שלו נבנתה מגדל חדש. קשת יושב על ברכיו, מחפש את הסודות של דודה רינה, שואלת:
היכן היא? האם היא חיה? אני מחפש את הממתק מהילדות, הטעים ביותר.
קשת נזכר בתמונה, נושם עמוק, אומר: היא הייתה טובה, אולי עדיין טובה. לוחשת יעל.
היא תמיד אמרה: גם כשאתם גדלים, תמשיכו להיות ילדים בלב שלכם, תחייכו, אחרת העזים יתאבלו והחיים יהיו משעממים. וכך אנחנו זוכרים אותה, ולא נשכח. אם קושי יופיע, ושאול קולות של חול, שומעים את קולה:
אל תדאגי, ילדה קטנה. תנסי ממתק. הכול יהיה בסדר.
