סדק באמון
רותי, את בבית? זאת אני, מיכל מהקומה השלישית! נשארו לי בורקסים מהתנור, חמים-חמים, ויש לי גם עניין קטן להתייעץ תפתחי לי?
רותי עמדה ליד החלון בסלון, מחזיקה ספל תה שהתקרר. מחוץ לזכוכית התפזרו שלוליות נובמבר בחצר הבין-בניינית ברמת גן, רוח חזקה ערבלה עלים צהובים, מעט אנשים חלפו וחישקו את עצמם במעילים. השקט היה לה טבעי תקתוק השעון, זמזום המקרר, חריקת הפרקט. לא דפיקה, לא טלפון, כלום.
רותי, אני רואה שיש אור! נו מה, אל תסתתרי. בבקשה, תשחררי, אני באה לטובה!
הקול של מיכל היה רם, תקיף, כזה עם צחוק לא מתנצל, ובלי רשות להיכנס. רותי הניחה את הספל על השיש, גררה רגליים אל הדלת, הציצה בעינית. מיכל עמדה שם, שקית ניילון גדולה בידה, שפתיים אדומות, שיער כתום צבוע, מעיל צבע תכלת זוהר.
באמת, את לא במבצר כאן, המשיכה מיכל לצחוק, תפתחי, אני קופאת.
רותי שלחה מבט קצר לרחוב, הסירה את השרשרת והדלת נפתחה לרווחה. מיכל התפרצה פנימה כמו בבת עין, מניפה ריח עוגות, בושם זול, וקור רענן.
הנה, בורקסים שיצאו לי מהתנור, אמרתי, אשמח את השכנה, תחבה לה את השקית. עם תרד, גבינה, תפוחי אדמה. עדיין חמים. את הרי בקושי מבשלת, הורדת במשקל ככה, לא בריא!
תודה מיכל, באמת לא היית צריכה
מה קרה, בובה! לי זה לא עולה בכלום. אני נהנית לעזור. תאכלי, תה חזק, את נראית דהויה.
מיכל לא שאלה רשות, נכנסה למטבח, הדליקה קומקום, הוציאה כוסות בלי למצמץ. רותי עמדה מולה, מתלבטת אם זו מציאות או חלום, כי אחרי כל כך הרבה זמן לבד נוכחות זרה, קול אנושי, זה כמעט חוויה אלימה.
תשבי, נו, פיקדה מיכל. שותות כוס תה, מדברות. למה לשבת פה כמו בפינה? האיש נפטר, הילדים בתל אביב, החיים שקטים מדיי. את כמו אחותי שושנה, מאז ששמוליק נפטר נהייתה צל.
רותי התיישבה. הבורקסים מילאו את הבית ריח חמים. כמה זמן כבר לא אפתה בבית? קנתה מוכן, חיממה במיקרוגל, נשנשה בלי חשק, בלי טעם.
תשמעי, רותי, שלא תחשבי שאני נדחפת, מזגה לה תה, שמה לה ארבע כפיות סוכר. פשוט אני לא מסוג האנשים שעוברים ליד כאילו כלום. אכפת לי! הבעל צוחק, אומר שעוד אמות מלחץ לאחרים נו שוין.
היא המשיכה לדבר. מהר. בהתרגשות חסרת מעצורים, צוחקת, מסמנת בידיים. רותי הקשיבה, משהו בתוכה נמס, נפתח שקט לאט. כמה זמן לא היה לה שיח נעים, שטותי, עם כוס תה וקטע עוגה? ארז, הבן, מתקשר פעם בשבוע: מה נשמע אמא? הכול בסדר, ילד. את אוכלת? אוכלת. חסר כסף? תודה, לא, מתוקה. טוב, נדבר. שוב דממה לשבעה ימים.
רותי, את יודעת, מיכל התקרבה, עיניה טובות וחמות, כאילו קרובה משפחה. כמה נשים פה יורדות ל”חמד”ת”, בית קפה קטן בפינה. את מוזמנת להצטרף. תשבי, תצחקי קצת. מגיע לך.
אולי אני לא
מה יש? אני אוסף אותך בעצמי. אי אפשר להיות בכלא של ארבעה קירות, זה מסוכן לנשמה. תסמכי עליי.
רותי הנהנה. לא ידעה איך להגיד לא. מיכל שתתה, הביטה במטבח בעין ביקורתית.
איזה יפה כאן! והסט כוסות ההוא וואי זה לאבד עתיק?
כן. קיבלתי מתנה משמעון, ליום נישואין שלושים.
שימרי עליו. טוב, חוזרת לרוץ. תאכלי בורקס, ותזכרי מחר בשלוש, כן?
ככה זה נולד. מיכל הגיעה כמעט כל בוקר או ערב, תמיד סיבה חדשה. פעם נגמר לה הסוכר, פעם רצתה עצה, או סתם קפה. סחפה את רותי לשיחות, לסידורים, לבית קפה, לארבע נשים קולניות, צוחקות, מדברות על שקרים של שכנים, מחירי הגבינה, תוכניות טלוויזיה.
בהתחלה, רותי הרגישה זרה. הן דיברו אחרת; יומיומי, חד. הן התלוצצו על מה שאצלה נחשב טאבו. מיכל לא נתנה לה לברוח: “הנה, זאת החברה שלי רותי, מורה, אישה מלומדת”. זה נשמע כמעט בכבוד.
לאט-לאט חזרה לשגרה חדשה. חיכתה למיכל, קבעה איתן בחמד”ת, קמה לחיים, גם אם השולחן פלסטיק והשיחות על כלום. לפחות לא בדידות מהדהדת.
רותי, איפה הסיכה הענברית ההיא? שאלה מיכל. שתמיד לבשת. כזאת יפה.
כן, של אמא שלי.
אפשר לראות? אחותי חולה על עתיקות בעוד חודש יש לבת שלי סיום תואר בטכניון, היא מתה לקבל משהו עם נשמה. אפשר להביא לה שבוע? אחזיר, נשבעת!
היא לא רצתה. זו מזכרת מאמא שלה. אבל מבט כל כך מלא תודה, היה קשה לסרב.
טוב רק תשמרי עליה.
ברור! תודה, את פשוט מלאכית.
עבר שבוע, הסיכה לא חזרה. כששאלה, מיכל טענה: “די, הבת עדיין מודדת, תיכף אחזיר”. ואז: “היא איבדה בטעות, נורא מחפשת, אל תדאגי”.
רותי דאגה. התקשתה לישון, אשמה בעצמה שנתנה. כשביקשה ברצינות, מיכל נעלבה:
מה, את חושבת שאני רמאית? אני שמביאה לך אוכל, תומכת? לא רוצה לא צריך!
האימה מהבדידות גברה. לא לאבד גם את מיכל.
סליחה, אני סתם זה יקר לי
ברור! נמצא, נמצא.
מיכל חזרה לשגרה, שוב הביאה עוגות, שוב קראה לה לטיול. עכשיו ביקשה עוד דברים.
יש לך אלף ש”ח עד הקצבה? הבן חולה, צריך תרופה, כשתיכנס המשכורת אחזיר הכל.
רותי נתנה. כי מיכל חברה. אחות כמעט. חזרה על כך; אלפיים, שלושת אלפים. כסף לא חזר, וכששאלה ברמיזה, מיכל נעלבה:
מה, חברים סופרים שקל? מהדברים החשובים נמדדת ידידות!
**
ערב אחד, טלפון. ארז.
אמא, מה נשמע?
טוב, בן שלי. מה איתך?
המון עבודה. תשמעי, תבואי לסוף שבוע? הילדים שאלו עלייך.
לא יודעת, יש לי כל מיני סידורים.
איזה סידורים? את הרי בבית.
סליחה! דווקא לא. יש לי חברה, יוצאות לפעמים, קפה, שוק. לא כל כך בודדה, כמו שאתה חושב.
מי חברה?
מיכל, השכנה מהשלישי. פילפל של אישה, אכפתית. כל הזמן מתקשרת.
שתיקה. ארז נאנח.
שמח לשמוע שיש לך חברה, רק שמרי על עצמך. ועל הדברים שלך. אי אפשר לסמוך על כולם.
נו באמת. מיכל חברה כמו אחות. אתה לא מכיר אל תשפוט!
בסדר, עזבי. לילה טוב.
היא נשארה עם הטלפון ביד, כאובה. אפילו לבן זה מפריע שיש לה מישהי, מעט חברות. כנראה נוח להם כשהיא לבד, לא מטרידה.
הבוקר למחרת, מיכל הציעה רעיון מפתה:
תקשיבי, יש לי אופציה נצא יחד לים המלח! חברה עובדת במלון, הנחה ענקית. רק צריך לסגור הרישום ולשלם פיקדון חמשת אלפים ש”ח לכל אחת. זה בריאות, רותי. תני לנפש שלך לנוח קצת.
רותי פחדה. נסיעות לא היו בשגרה שלה. לחשוב על ים המלח, שקט, בריכות, אולי, עם מיכל, זה הסעיר וגם הרתיע.
חמישה אלף? לי הפנסיה בקושי ארבעת אלפים.
נו, יש חסכונות. את ושלום עבדתם קשה, בטח שמרת משהו. אם לא עכשיו אז מתי?
היא באמת הייתה עם כסף בצד השאיר לה שלום ל”יום שחור”.
טוב ננסה.
גדולה מהחיים! נלך מחר לבנק, אעזור לך למשוך, שלא תסתבכי.
הלכו יחד, מיכל תמכה בה כאילו אמא שלה, פטפטה על מלונות, קוסמטיקות, שמלות. רותי משכה את הסכום ונתנה לה.
אחזור עם קבלה, שאל תדאגי.
הקבלה לא הופיעה. טענה שהחברה של מיכל בחופשה, ההרשמה מתעכבת, הסבירו תירוצים. הפעם, לא איימה, לא נחנקה. מיכל המשיכה לבוא, הפכה רחוקה יותר, ויחד עם זאת דרשה פתאום עוד:
תרשי שאשאיל את סט הכוסות לחתונה? אין לנו מנות יפות, אחזיר כמו חדש.
רותי חשה מחנק. זה כבר היה קו אדום.
מיכל, תביני, זה ממני ושלום, ממש
הנה זה חוזר את לא סומכת עליי. כל כך טוב עשיתי לך, ומי סופר צלחת? אם לא תסמכי, לא חייבות להמשיך.
היא אספה את תיקה, כדרכה יצאה בסערה. רותי רעדה, פחדה להישאר לבד.
קחי קחי את הסט.
מיכל מאושרת חיבקה.
את רואה? ככה נראית חברות אמיתית.
**
שלושה שבועות אחר כך, טלפון מפתיע.
שלום, רותי, זאת אילנה. דאגתי. ארז ראה בחשבון שחסרים חמישה אלף. למה?
אלה כספי, למה את שואלת?
לאן הם הלכו?
מה זה משנה? ענייני.
פשוט ארז דאג, סיפרת על שכנה. חשוב שלא יפגעו בך, לפעמים הדורות שלנו מנצלים טוב לב.
לא מדויק, מיכל חברה שלי. היחידה שמבקרת, היחידה שמקשיבה.
רותי, זה לא נכון. הרי בכל אחד מאיתנו
די משיחות! את והבן שלי טוענים שכל העולם מסוכן, מסיחים ממני את המעט טוב שיש לי.
היא ניתקה, רעדה מכעס. לבסוף ידעה: אילנה וארז מתאבדים בעבודה, עם משכנתא, ילדים, לחצים. עדיין הרגישה נבגדת. למה הם לא מאמינים בה, בבחירות שלה?
מיכל הופיעה, עם שקית עוגיות חדשה.
אני רוצה לשתף, הבת שלי מתחתנת, ראיתי בחמד”ת כלי קרמיקה יפים עלות הכול במבצע, שבעת אלפים, שתקני יחד איתי, חצי-חצי. אחזיר כשאוכל.
אין לי כוח או כסף, כל ההוצאות על הנסיעה לים המלח.
יש לך קצת בבנק. קחי בחשבון אפשרות תשלומים. כולם עושים את זה היום.
רתיעה חדה תקפה אותה, אבל מיכל המשיכה לדבר, צחקה, ובאה למחרת בדיוק לשעה שתיים. לקחה אותה בעדינות לסופר הגדול, הסתובבו יחד בין המדפים, רותי הרגישה אבודה בין רעש ועמוס, פשוט אישרה, הוציאה את תעודת הזהות, חתמה בלי להבין ממש.
בזמן שהמתינה ליד דוכן, ראתה דמות מוכרת אילנה:
אמא? מה את עושה פה?
באתי עם מיכל.
שלום, אמרה מיכל באדיבות מזויפת. קרובת משפחה?
כלתי.
העיניים של אילנה קשות.
אמא, נדבר רגע בצד?
מיכל התרחקה. אילנה הפצירה:
אמא, את משלמת על הכלי? את לא רואה? מיכל מוציאה ממך דברים, זו לא פעם ראשונה שהיא עשתה את זה בשכונה.
את סתם מנסה להוציא אותי מטומטמת! רותי מחתה, מיכל חברה שלי.
אמא, מספיק תודי את יודעת בתוכך, משהו רקוב.
רעד תקף אותה. לשמוע את זה בקול רם שבר אותה.
עזבי אותי, אילנה. אל תגידי לי מה לעשות. תלכי.
אילנה הביטה בה בעצב שכואב ממנו לא היה. יצאה מהחנות. רותי חזרה למיכל, לא דיברה. בדרך חזרה הביתה, שתיהן שתקו; מיכל אחזה את הקופסה, רגישה בקור שלה.
זאת היתה כלתך? דיברה עליי משהו?
כן.
האמנת לה?
לא.
מיכל אחזה בידה, הביטה עמוק. אנחנו חברות אמיתיות. הכול מהלב.
אני מאמינה.
חיבוק, ריח סיגריה. רק שתרגיש שוב נחוצה.
**
שבועיים חילופי שתיקות. מיכל באה פחות, מסבירה שטרודה, מבטיחה להחזיר ושוב לא עומדת בזה. רותי כבר לא ישנה, לוקחת כדור לחץ דם, מחכה לשווא. משפחתה מתקשרת שוב ושוב היא מסרבת לענות.
בשבת, פעמון. ארז ואילנה בדלת, עם סל ירקות.
אמא, דאגנו.
אמרתי: הכול בסדר.
ישבו במטבח. אילנה בישלה, ארז ערך, דיברו על כלום.
תגידי, מיכל החזירה משהו?
עוד לא, אבל היא תחזיר.
פניתי לשוטר, אמא. מיכל מוכרת למשטרה, עקצה כבר כמה דיירות.
היא קפאה.
אמא, את האישה הכי חכמה. מה את מרגישה?
מספיק! אתם לא עוזרים, אתם רק משמיצים!
אנחנו פה בשבילך, אמא, לא מוותרים עלייך.
צאו! צאו לי מהבית!
הלכו. אילנה נשארה קצת, דמעו לה העיניים.
רותי התיישבה במסדרון, הראש בין הידיים, מתפרקת אב לבת אחת. עמוק בלב ידעה. ידעה כבר הרבה זמן.
מיכל לא באה שלושה ימים. אז הופיעה, רגילה, חייכנית.
הנה הסט שלך הניחה קופסה על הרצפה. סוף.
רותי פתחה. כמעט הכול שבור, כוסות, צלחות, הסט נשבר. הדמעות זלגו.
**
ביום ראשון, דלת הדירה נפתחת שוב. רותי לא בודקת, פשוט פותחת. מיכל עומדת שם, זועמת.
קחי את השברים שלך, אני לא פה יותר. אל תפני אליי עוד.
רותי אספה את החלקים. יצקה דבק על הסדקים, ניסתה להדביק. הבן התקשר, קולה רעד.
אמא, הכול בסדר?
תוכל לבוא?
מיד.
כשהגיעו, ישבו בשקט. אילנה חיבקה, רותי פלטה בכי כבד, שחרור. סליחה, בני, סליחה.
זה מאחורייך. נבנה מחדש, אמר ארז. את לא לבד.
הם נשארו עד ערב, אכלו יחד מרק, שמעו את התקתוק שוב, אבל משהו השתנה. אולי יום אחד תוכל לסלוח לעצמה.
לילה, דממה. רותי מסתכלת על הכוס השבורה המודבקת. אולי חסרה שלמות, אבל היא מחזיקה.
הטלפון מצלצל.
אמא, איך את?
יותר טוב, בן שלי. תבוא מחר, נכין כולנו מרק ביחד.
הכוס המודבקת לא מושלמת, אבל היא שלה. אולי גם הלב.
