סגר את הדלת מול הפנים
אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי…
עדי עצרה עם המגבת בידיים, הסתובבה לאיטה אל הבן שלה. נעם עמד בפתח המטבח, פנים קודרות, ידיים בכיסי מכנסי הבית.
מה? עדי הניחה את המגבת. מאיפה הבאת את זה?
סבתא אמרה.
כמובן, סבתא.
ומה עוד סבתא אמרה?
נעם פסע לתוך המטבח, סנטרו מורם, מבט עקשני בעיניים כולו אביו.
שאעזבת את אבא כי לא רצית שתהיה לי משפחה רגילה. שלמה. שתהיה לי ילדות מאושרת. עשית את זה בכוונה נגדי.
עדי הסתכלה על בנה. כמעט בן עשר. שנתיים שהם רק שניהם. שנתיים שאורי פשוט נעלם מהחיים של נעם, לא טלפון, לא הודעה ליום הולדת. אבל רינה, חמותה לשעבר, רואה את נכדה כל יום שישי ושבת ואף פעם לא שוכחת ללחוש לו באוזן.
נעם, אמרה עדי בשקט, לא כדאי לך להקשיב כל כך לסבתא. היא לא יודעת הכול.
כן כן! נעם התפרץ. היא יודעת הכול! את זאת שמשקרת! אם היית אוהבת אותי, היית נשארת עם אבא! לא היית מתגרשת! לא היית הורסת הכול!
כל מילה כאבה ללב של עדי. היא ראתה את השפתיים הרועדות של נעם, את הדמעות בעיניים. הוא האמין. באמת האמין למה שהוא אמר.
נעם…
אבא היה חי איתנו! היינו עדיין משפחה!
אבא שלך לא התקשר אליך אפילו פעם אחת בשנתיים האחרונות, נפלט ממנה. אפילו לא ליום הולדת!
בגלל שאת לא נותנת! סבתא אומרת שאת אוסרת עליו!
נעם הסתובב ורץ מן המטבח. רגע אחרי, נשמעה דפיקה דלת החדר שלו נטרקה.
עדי נשארה ליד השולחן. חצי ערימת מגבות, השעון מתקתק. שקט עמוק ודוקר.
היא התיישבה על הכיסא, כסתה פניה בידיים. הדמעות ירדו לבד חמות, זועמות. אורי בגד בה, חודשיים היה עם מישהי מהמשרד שלו, וכשעדי גילתה בקושי ביקש סליחה, רק משך בכתפיים, כאילו כלום. איך הייתה אמורה לסלוח לו? איך לחיות עם אדם שמסתכל לך בעיניים ומשקר? ועכשיו נעם בטוח שהיא, היא הרסה הכול.
ורינה, מהצד, סורגת רשת של רמיזות. הבן שלה מלאך, ואשתו לשעבר “בעייתית”, לא יכלה להבליג, לא ויתרה בשביל הילד.
עדי ניגבה דמעות, הביטה מהחלון. הילד שלה כמעט בן עשר. לא מבין. ואולי עוד הרבה זמן לא יבין.
שלושה ימים גררו עצמם בעצלתיים. נעם היה ליד אכל ארוחת בוקר, יצא לבית ספר, חזר, עשה שיעורים. אבל כאילו בקופסה. כשעדי שאלה על בית הספר מלמל משהו, נעוץ במסך. קראה לארוחת ערב בא, אכל בשקט. ניסתה לחבק ללילה טוב התרחק, “לילה טוב” קצר ודלת נסגרת.
ביום שישי עדי החליטה: די. קפצה לסופר בדרך מהעבודה, מילאה סל עוגת שוקולד כמו שנעם אוהב, חטיפים, פיצה גדולה עם זיתים וגבינה. אולי יראו סרט יחד, אולי סוף סוף ידברו.
דחפה את דלת הדירה, סחבה את הסלים למטבח.
נעם! בוא, תראה מה הבאתי!
שקט.
נעם?
עדי הלכה במסדרון, פתחה את הדלת לחדר. ריק. מיטה מבולגנת, מחברת פתוחה התיק איננו. המעיל גם כן לא.
היא שלפה טלפון, חייגה לנעם. צלצולים ניתוק. כתבה הודעה: “איפה אתה? תענה לי”. שתי סימניות כחולות קרא.
לא ענה.
חייגה שוב. ועוד פעם. בפעם החמישית ניתוק.
מה קורה פה…
האצבעות רועדות. שוב מחייגת. שוב. צלצולים, צלצולים.
קליק.
הלו?
נעם! עדי הצמידה את הנייד לאוזן. איפה אתה? מה קרה? אתה בסדר?
אני בסדר.
קול רגוע, יותר מדי רגוע.
איפה אתה? למה יצאת?
נסעתי לאבא. אני הולך לגור אצלו.
עדי נעצרה במסדרון.
מה?!
סבתא אמרה שאבא ניסה לקחת אותי. שבבית משפט את נלחמת, ולכן השאירו אותי אצלך. אבל אני לא רוצה לגור איתך. יהיה לי יותר טוב אצל אבא.
נעם, חכה…
צליל ניתוק.
עדי חייגה ניתוק. שוב הנייד כבוי.
היא התרוצצה בדירה, משכה מעיל, הפילה את התיק, רצה לקרוא מונית. את הכתובת של אורי עוד ידעה בע”פ.
עשרים דקות בפקקים, עשרים דקות של נשיכות שפתיים ודופק מואץ.
המונית נעצרה ליד הבניין. עדי קפצה החוצה, לא חיכתה לעודף, רצה אל הכניסה ונעצרה.
על ספסל בכניסה ישב נעם. המעיל פתוח, התיק לידו. הפנים אדומות, לחות מדמעות, הכתפיים רועדות.
הוא בכה.
עדי ניגשה במהירות, כרעה מולו ממש על האספלט הרטוב, אחזה בכתפיו. הקור חדר דרך הג׳ינס, אבל לא היה אכפת לה.
אתה בסדר? אכלת? מה קרה? למה אתה בוכה?
הידיים עברו אוטומטית על פניו, בודקות בריא, שלם, פה. לחיים קרות, אף אדום, ריסים דבוקים מדמעות.
נעם הרים אליה עיניים אדומות, נפוחות, עם כאב עמוק שלא ראתה מעולם.
אבא לא רצה אותי.
עדי קפאה. ידיה נשארו על כתפו.
מה?
הוא גר עם מישהי אחרת. יש להם תינוק, נעם משך באף וניגב את הלחי בשרוול. הוא אפילו לא הכניס אותי פנימה. אמר שבאתי סתם. שאחזור לאמא. והוא פשוט סגר לי את הדלת. ממש מול הפרצוף שלי.
קולו נשבר, הוא הפנה פנים. הכתפיים רטטו.
עדי חיבקה אותו חזק, קירבה את פניו לשיערה ריח של רוח ושל שמפו של ילדים. נעם לא התרחק. בפעם הראשונה מזה כמה ימים לא התרחק. להפך, נאחז לה במעיל, טמן פנים בכתף שלה.
בוא, לחשה, אחרי שנרגע קצת. נברר הכול אחת ולתמיד.
מונית לבית של רינה עוד רבע שעה. נעם שתק, הביט באורות שחלפו בחוץ. עדי אחזה בידו, והוא נתן. כף יד קטנה, קרה, ביד שלה.
הדלת נפתחה מיד, כאילו רינה כבר מחכה. חלוק, תלתלים בסינר, נעלי בית תמונת סבתא ישראלית. רק המבט חד, זהיר.
או, רינה נדה בראשה וחייכה מאולץ אמא שלך באה לסכסך בינינו, מה? לריב עם אבא שלך? איתי?
נעם התקדם לעבר הסף. עדי ראתה את הגב שלו דק, מתוח, עוד ילד מתחת למעיל הגדול עליו.
סבתא, נעם הרים ראש, ועדי שמעה משהו חדש, בוגר, בקול שלו שיקרת לי?
רינה מצמצה. שנייה אחת המסכה זזה.
מה? נעמיקי, מה אתה אומר?
הייתי אצל אבא. הוא לא רצה אותי. למה?
עדי ראתה את פניה מתחלפות. נדחקות, עיניה מנסות להתחמק, עוברות בין נכדה לעדי וחזרה.
נעמיקי, זה לא אני זה אמא שלך אשמה, היא…
את אמרת שאמא לא נותנת לדבר איתו. שאבא מתגעגע ואוהב. נעם הידק את האגרופים, מפרקים הלבינו. אז למה הוא סגר לי את הדלת בפנים? למה אפילו לא רצה לדבר? למה הסתכל עלי כאילו אני זר?
הוא פשוט עסוק, עובר תקופה קשה…
ואולי אמא אמרה את האמת? קטע אותה. רינה נסוגה צעד. שאני לא חשוב לו באמת? שלא הזדקק לנו? יש לו משפחה חדשה, תינוק. והכול שמח. מה צריך אותי? עול מיותר, לא סופר אותי!
רינה התיישרה, סנטר מורם. ניצוץ קשה בעיניים.
אמא שלך אשמה! הצביעה על עדי. היא הרסה את כל המשפחה!
די מספיק!
נעם צעק כל כך, שעדי נרעדה. במדרגות נשמע ההד.
את כל הזמן משקרת! שנתיים סיפרת לי סיפורים על אבא, והוא לא טרח אפילו לטלפן ליום הולדת! לא אחזור יותר לכאן. וגם את לא תתקשרי. אם אבא ויתר עלי גם אני מוותר עליו. על שניכם. הסתובב, אחז ביד של עדי. בואי, אמא.
רינה נעמדה בדלת, חיוורת, פה פעור. עדי אף פעם לא ראתה אותה ככה אבודה, מסכנה, בלי שריון של האשמות.
להתראות, אמרה עדי וסגרה את הדלת.
בבית, נעם אכל שני משולשי פיצה קרה ושתי כוסות תה עם ריבת פטל. ישב על הספה, עטוף בשמיכת צמר, שקט, אף אדום. בחוץ כבר היה שחור, אור מנורה מוזהב נשפך על פניו.
אמא.
כן, יקירי?
סליחה.
עדי הניחה את הספל. הביטה בבנה הכתפיים הצרות, השיער הסורר, הקמט הדק במצח.
את תמיד עשית הכול בשבילי, ואני… רק הקשבתי לסבתא. האמנתי לה, לא לך. הוא השפיל עיניים, משחק בשוליים של השמיכה. זה לא יקרה שוב. מהיום אני אראה בעצמי, ואלמד להאמין למה שעיני רואות, לא למה שאנשים אומרים.
עדי חייכה, התקרבה, ליטפה את ראשו. הוא לא התרחק. להפך השעין ראש על כתפה, כמו כשהיה ממש קטן.
הלקח היה קשה. אפילו אכזרי. אבל נראה שנעם הפנים אותו: לפעמים, מה שחשוב באמת אלה המעשים והאהבה שמרגישים, ולא המילים של אחרים.
