אבא של בתי בת העשר נפטר כשהייתה בת שלוש בלבד. במשך שנים היינו שתינו, עולם קטן משלנו מול העולם כולו.
אחר כך נישאתי לדניאל. הוא התייחס לאיילת כאילו הייתה בתו הביולוגית היה אורז לה סנדוויצים לביה”ס, עוזר לה בפרויקטים, וקורא לה את האגדות האהובות עליה לפני השינה, בקול רך וחם.
הוא היה לה אבא לכל דבר, אבל אמא שלו, תמר, לא ראתה זאת כך מעולם.
אמרה לו פעם: “חמוד מצדך להעמיד פנים, אבל היא לא הבת האמיתית שלך”.
ובפעם אחרת אמרה: “ילדים חורגים אף פעם לא מרגישים כמו משפחה אמיתית”.
היה גם משפט שתמיד הקפיא לי את הדם: “הבת של אשתך מזכירה לי את בעלה המנוח. בטח קשה לך עם זה”.
דניאל היה עוצר אותה כל פעם מחדש, אבל ההערות המשיכו לטפטף לחלל.
ניסינו להתמודד, קצרות בביקורים ושיחה מנומסת בלבד. העדפנו לא לייצר מתחים מיותרים.
כך היה, עד שתמר חצתה גבול שכבר לא ניתן היה למחול עליו.
איילת תמיד הייתה ילדה עם לב רחב. כשהתקרב חנוכה, החליטה שהיא רוצה לסרוג 80 כובעים לילדים חולים המבלים את החג בבתי חולים.
למדה את הבסיס מהמדריכים ביוטיוב, וקנתה לעצמה את הצמר הראשון בכסף שחסכה מהדמי כיס.
כל יום אחרי הלימודים התנהל אותו טקס: שיעורים, חטיף קל, ואז ישיבה חרישית עם המסרגה בין האצבעות וצליל עדין של ליפוף חוטים.
הייתי גאה בכל ליבי ביוזמה ובחמלה שלה. לא שיערתי כמה מהר הכל יתמוטט בלי התראה מראש.
בכל פעם שסיימה כובע, הייתה רצה להראות לנו, ומניחה אותו בתיק גדול ליד מיטתה.
כשדניאל נסע ליומיים בענייני עבודה, היא כבר הגיעה לכובע ה-80. נשאר לה רק עוד אחד להשלים, והשאיפה הגדולה תתממש.
אבל היעדרו של דניאל סיפק לתמר את ההזדמנות לתקוף ממש.
בכל נסיעה, תמר “באה לבדוק” אולי לוודא שאנחנו שומרים על הבית “כמו שצריך” או להביט איך אנחנו מתנהלות בלעדיו. אני כבר הפסקתי לנסות להבין.
באותו צהריים חזרנו איילת ואני מהשוק, והיא רצה לחדרה לבחור חוטים לכובע האחרון.
כעבור כמה שניות נשמעה צעקה.
“אמא! אמא!”
זרקתי את שקיות הסופר ורצתי במהירות למסדרון.
מצאתי אותה על הרצפה, בוכה ללא שליטה. המיטה הייתה ריקה, והתיק עם כל הכובעים איננו.
כרעתי ברך לידה, חיבקתי אותה וניסיתי להבין את המילים שחנקה בבכי. ואז שמעתי קול מאחוריי.
תמר עמדה שם, מחזיקה כוס תה מהסט היפה שלי, כמו נבל באופרת סבון ישנה.
“אם את מחפשת את הכובעים זרקתי אותם”, הודיעה בקור רוח. “זה בזבוז זמן. למה שהיא תבזבז כסף על אנשים זרים?”.
“זרקת 80 כובעים שהיו מיועדים לילדים חולים?” לא האמנתי למה ששמעתי, וזה רק החמיר.
תמר גלגלה עיניים: “הם היו מכוערים. צבעים לא תואמים, וזה אפילו לא באמת יפה… היא לא מהדם שלי ולא מייצגת את המשפחה. חבל שאת מעודדת אותה בתחביב חסר ערך”.
“זה לא היה חסר ערך…”, יללה איילת, ודמעות נספגו בחולצתי.
תמר נאנחה, התעלמה ויצאה. איילת נשארה בשיא של בכי מרוסק, ליבה נשבר ממש מהאכזריות.
היה בי דחף לרוץ אחרי תמר ולהתעמת איתה, אבל איילת הייתה זקוקה לי. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי.
כשהצליחה להירגע קצת, יצאתי החוצה, חדורת מטרה לנסות להציל מה שאפשר.
חיפשתי בפחים שלנו ובהמשך אצל שכנים אך הכובעים נעלמו.
באותו לילה, איילת בכתה עד שנרדמה. נשארתי איתה עד שנשימתה התייצבה, ואז ירדתי לסלון. ישבתי שם שעה ארוכה, עיניי קפואות אל הקיר, עד שדמעותיי החלו לזרום.
פעמיים כמעט התקשרתי לדניאל, ובסוף בחרתי להמתין, מתוך תקווה שלא להפריע לו בעבודה.
ההחלטה ההיא הובילה לסערה ששינתה את חיינו לתמיד.
כשדניאל שב סוף סוף, התחרטתי שלא שיתפתי אותו מיד.
“איפה הילדה שלי?”, קרא ברכות בכניסה, “אני רוצה לראות את הכובעים! הספקת לסיים בזמן שלא הייתי?”.
איילת ישבה מול הטלוויזיה, אבל מיד כששמעה “כובעים” פרצה בבכי.
פניו של דניאל נפלו. “איילת, מה קרה?”.
לקחתי אותו הצידה למטבח, וסיפרתי לו הכל, מההתחלה.
פניו עברו ממבט אוהב לעייפות מבהלה משתתקת, ומשם לזעם שקט שמעולם לא ראיתי אצלו.
“אני אפילו לא יודע מה עשתה לזה! חיפשתי בפח… כנראה לקחה אותם איתה”, סיימתי.
הלך מיד לאיילת, חיבק אותה: “מאמי, אני מצטער שלא הייתי פה. אני מבטיח סבתא לא תפגע בך שוב. לעולם”.
נשק לה ברכות במצח, הרים את מפתחות הרכב ופנה אל הדלת.
“לאן אתה הולך?”, שאלתי.
“אני אעשה כל מה שצריך בשביל לתקן מבטיח לך”.
כמעט שעתיים אחרי כן חזר.
ירדתי לשאול מה קרה, ומצאתי אותו בטלפון במטבח.
“אמא, אני בבית. בואי, מחכה לך הפתעה”.
תמר הופיעה כחצי שעה אחר כך, מתעלמת ממני.
“באתי בשביל ההפתעה, דניאל! ביטלתי בשבילך הזמנה, אז מקווה שזה שווה”.
דניאל הניף שקית זבל גדולה. כשהתקשה אותה, לא האמנתי למראה עיניי.
כל הכובעים של איילת היו שם!
“חיטטתי שעה בפחי הבניין שלך, אמא, אבל מצאתי. זה לא עוד תחביב של ילדה זה ניסיון ממשי להביא אור לילדים כואבים. ואת ריסקת את זה”.
תמר חייכה בזלזול: “חיפשת בפח? תגיד, אתה ילד? כל זה בגלל כובעים מכוערים”.
“לא מכוערים”, קולו נשנק, “ופגעת לא רק בכובעים… פגעת בבת שלי. שברת לה את הלב”.
“נו באמת!”, רטנה תמר, “היא בכלל לא הבת שלך!”.
היה רגע של שקט בחדר. דניאל הביט בה כאילו סוף סוף רואה את פרצופה האמיתי.
“צאי מהבית, תמר. גמרנו.”
“מה?” כעסה.
“שמעת אותי. את לא מדברת עם איילת, לא מבקרת כאן יותר”.
פניה הלבינו. “אני אמא שלך! אתה מסלק אותי בגלל… צמר?”.
“ואני אבא לילדה שצריכה הגנה ממך”.
פנתה אליי: “את באמת מסכימה לזה?”.
“בהחלט. בחרת להיות רעילה, תמר, וזה מינימום שמגיע לך”.
תמר הביט בי, אחר כך בדניאל. לבסוף הבינה שהפסידה.
“עוד תצטערו על זה”, סיננה ויצאה, דלת חורקת וצילומי המשפחה רועדים.
אבל זה לא נגמר שם.
הימים הבאים היו שקטים. לא של שלום, אלא כל כך שקטים שעצוב היה לשמוע. איילת לא דיברה על הכובעים, ולא נגעה שוב במסרגה.
מה שתמר עשתה לה באמת שבר אותה. לא ידעתי איך לתקן.
ואז, דניאל חזר יום אחד עם קופסה גדולה. הניח אותה מול איילת שאכלה קורנפלקס.
הביטה בו בסקרנות: “מה יש בזה?”.
הוא פתח וגילה חבילות צמר חדשות, מסרגות, ואפילו חומרי אריזה.
“אם תרצי להתחיל מחדש אני איתך. אולי אני לא טוב בזה, אבל תלמדי אותי?”.
הרים מסרגה, אצבעות מגושמות, ושאל: “תלמדי אותי לסרוג?”.
איילת חייכה לראשונה מזה ימים רבים.
הניסיונות הראשונים של דניאל היו מגוחכים, אבל אחרי שבועיים כבר חזר לה הביטחון 80 כובעים חדשים נארזו יחד. שלחנו אותם בדואר, לא יודעים שתמר עוד תחזור ותתנקם.
יומיים אחרי כן קיבלתי מייל מהמנהלת הראשית של בית החולים: תודה מרגשת על הכובעים. היא שאלו אם תוכל להעלות תמונות של הילדים החולים עם הכובעים בעמוד הפייסבוק של בית החולים.
איילת נתנה ראש מתבייש אך גאה; הסכמנו לעלאת התמונות.
הפוסט הפך ויראלי.
רבים הגיבו, שאלו מי הילדה המיוחדת שתרמה כל כך הרבה. נתתי לאיילת לענות מהחשבון שלי.
“כיף לי לדעת שהם קיבלו את הכובעים,” כתבה. “סבתא זרקה את הסט הראשון, אבל אבא עזר לי לסרוג שוב”.
תמר התקשרה לדניאל בוכה, היסטרית.
“אנשים קוראים לי מפלצת! דניאל, רודפים אותי! תורידו את הפוסט הזה!”.
דניאל לא הרים קול: “אנחנו לא פרסמנו שום דבר. בית החולים עשה את זה. ואם לא היית רוצה שיכירו במעשייך, היית צריכה להתנהג טוב יותר.”
היא שוב העלתה בכי: “ממש רע לי!”.
דניאל ענה: “מגיע לך”.
איילת ודניאל ממשיכים לסרוג יחד מדי שבת. הבית שלנו שב להיות שלו, מלא בקליקת מסרגות עדינה.
תמר כותבת הודעות כל חג ויום הולדת. מעולם לא ביקשה סליחה, רק מבקשת לתקן את מה שהיה.
ודניאל עונה “לא”.
והבית שלנו חזר להיות שלו ושמח.
