אבא של בתי בת העשר נפטר כאשר הייתה רק בת שלוש. במשך שנים היינו היא ואני, בנינו חומה נגד כל העולם.
ואז נישאתי לדניאל. הוא קיבל את עלמה כבתו היה מכין לה כריכים לבית הספר, עוזר לה עם עבודות יצירה וקורא לה את האגדות האהובות עליה מדי ערב.
הוא אביה בכל מובן אפשרי, אך אימו, חנה, מעולם לא ראתה זאת כך.
“זה נחמד שאתה עושה את עצמך כאילו היא בתך האמיתית,” אמרה לו פעם.
בפעם אחרת אמרה: “אף פעם לא מרגישים שחורגת היא משפחה אמיתית.”
והמשפט שהעביר בי צמרמורת: “הבת של אשתך מזכירה לך את בעלה שנפטר, זה בטח קשה.”
בכל פעם שדיברה כך, דניאל השתיק אותה, אך ההערות המשיכו להגיע.
כדי לשמור על השקט, הגבול היה קצר נמנענו מביקורים ארוכים והסתפקנו בשיחה מנומסת.
הכל החמיר כשהדברים עברו מהערות עוקצניות להתנהגות ממש מרושעת.
עלמה תמיד הייתה ילדה בעלת לב רחב. כשהתקרב חודש כסלו, הודיעה שהיא רוצה לסרוג שמונים כובעים לילדים המאושפזים בבתי חולים בחג החנוכה.
היא למדה את יסודות הסריגה מסרטונים ביוטיוב וקנתה חוטים ראשונים מכספה המועט שחסכה מדמי כיס.
כל יום אחרי בית ספר נבנה לו טקס קטן: שיעורים, ארוחה קלה, ואז נקישות הסריגה על ברכיה בשקט ונחישות.
הייתי גאה בה עד אין קץ. לעולם לא תיארתי לעצמי עד כמה הכל יתמוטט פתאום.
כל כובע שהשלימה, הציגה לנו בגאווה ואז הניחה אותו בתוך שקית גדולה לצד מיטתה.
כשדניאל נסע לשני ימי עבודה בירושלים, עלמה כבר כמעט הגיעה ליעד נותר רק לסיים את הכובע האחרון.
אבל העדרו נתן לחנה הזדמנות לתקוף.
בכל פעם שדניאל נעדר, חנה אהבה “לבדוק מה שלומנו”. אולי רצתה לוודא שהבית מתנהל “כשורה”, או לעקוב אחרינו בהיעדרו; כבר הפסקתי לנסות להבין.
באותו אחר הצהריים עלמה ואני חזרנו מהירקניה ורצנו לחדריה לבחור צבע לכובע האחרון.
לא עברו חמש שניות ונשמע צרחה.
“אמא… אמא!”
השלכתי את השקיות ורצתי במסדרון.
מצאתי אותה ישובה על הרצפה, בוכה ללא שליטה. המיטה שלה הייתה ריקה, והשקית עם כל הכובעים נעלמה.
כרעתי לידה, מחבקת ומנסה להבין את המילים החנוקות. ואז שמעתי צליל מאחורי.
חנה עמדה שם, שותה תה מאחד הספלים היפים שלי כאילו היא נבחנת לתפקיד רעה באופרת סבון.
“את מחפשת את הכובעים? זרקתי אותם. זה היה בזבוז זמן למה שהיא תוציא כסף על זרים?”
“זרקת שמונים כובעים לחולים?!” לא האמנתי, והטון רק הלך והחמיר.
חנה גלגלה עיניים. “הם היו מכוערים, בצבעים לא מתאימים ותפרים עקומים… היא לא דם שלי, היא לא מייצגת את המשפחה שלי, ואת לא צריכה לעודד אותה לבזבז זמן על שטויות.”
“זה לא היה בזבוז…” מלמלה עלמה, דמעות חדשות מרטיבות את חולצתי.
חנה פלטה אנחה וסגרה אחריה את הדלת. עלמה נשברה בבכי היסטרי ליבה נרמס תחת רגלי חנה.
רציתי לרוץ ולצעוק על חנה, אך עלמה נזקקה לי. הרמתי אותה, חיבקתי בכל כוחי.
כשנרגעה מעט, יצאתי החוצה נחושה להשיב מה שאפשר.
חיטטתי בפחי האשפה שלנו ושל השכנים, אך דבר לא נמצא.
אותו לילה עלמה בכתה עד שנרדמה.
ישבתי לצידה עד שנשימותיה הוסדרו, ורק כשיצאתי לסלון הרשיתי סוף סוף לדמעות לצאת.
פעמים רבות כמעט התקשרתי לדניאל, אך ידעתי שהוא זקוק לשלווה בעבודתו והעדפתי להמתין.
ההחלטה הזו הציתה סופה ששינתה את משפחתנו לעד.
כשהגיע דניאל הביתה, הצטערתי שלא סיפרתי לו מיד.
“איפה הילדה שלי?” קרא בחיוך אוהב. “אני רוצה לראות את הכובעים! גמרת האחרונים בלעדיי?”
עלמה הביטה למסך, אבל בבוא השאלה התפרץ בכי נוסף.
פניו של דניאל קפאו. “מה קרה, עלמה?”
לקחתי אותו הצידה וסיפרתי הכול.
בזמן שדיברתי השתנתה הבעת פניו מגבר עייף ואוהב לחמת זעם שלא ידעתי שקיימת בו.
אפילו לא ידעתי מה עשתה איתם! חיפשתי בפחים, כלום. היא בטח לקחה אותם איתה.
חזר אל עלמה, התיישב על ידה. “אני מצטער שלא הייתי, מתוקה, אבל אני מבטיח סבתא לא תפגע בך שוב. לעולם.”
נשק לה בעדינות, קם, נטל את מפתחות הרכב ששמט ברפיון קודם ויצא בלא מילה.
“לאן אתה הולך?” שאלתי.
“אני אעשה הכל לתקן את זה,” לחש לעברי.
כמעט שעתיים עברו עד ששב.
ירדתי לקראתו, מייחלת להבין מה התרחש. הוא עמד במטבח ודיבר בטלפון.
“אמא, אני הגעתי. יש לי הפתעה עבורך,” קולו נשמע רגוע רגוע מדי לעומת הלהבות שנראו בעיניו.
חנה הופיעה חצי שעה אחרי כן.
“נו דניאל, הבאתי הפתעה? נאלצתי לבטל הזמנת ארוחת ערב בשביל זה, זה חייב להיות משהו שווה.”
דניאל הניף שקית זבל גדולה.
כשפתח אותה לא האמנתי למראה עיניי!
הכובעים של עלמה היו שם, כל השמונים.
“לקח לי קרוב לשעה לנבור בפחי הבניין שלך, אבל מצאתי אותם,” אמר, מציג כובע צהוב פסטלי, מהראשונים שעלמה סרגה. “זה לא סתם תחביב, זו דרך להכניס אור לילדים אחרים, ואת רמסת את זה.”
חנה נחרה בבוז. “הלכת לחפש בפחי אשפה? באמת דניאל, אתה מגזים בגלל שקית כובעים מכוערים.”
“זה לא כובעים מכוערים, ואת לא סתם פגעת בפרויקט… פגעת בבת שלי. שברת לה את הלב…”
“די לך,” ירקה חנה. “היא בכלל לא הבת שלך.”
דניאל קפא להביט בה, מבין סוף סוף שחנה לעולם לא תקבל את עלמה.
“צאי מהבית שלי. גמרנו.”
“מה?” פלטה חנה.
“לא תדברי יותר עם עלמה, לא תיכנסי אליה יותר.”
פניה האדימו. “אני אמא שלך! בגלל איזה… סריגה עששת אותי?”
“ואני אבא לילדה בת עשר שצריכה הגנה ממך.”
היא פנתה אלי ואמרה בכעס, “באמת את נותנת לו לעשות את זה?”
“בהחלט. בחרת להיות רעילה, חנה, וזה שכרך.”
חנה החווירה, הסתכלה בי ואז עליו, והבינה שהפסידה.
“עוד תצטערו,” מלמלה, סגרה את הדלת ברעש.
אבל בזה לא נגמר הסיפור.
הימים הבאים היו שקטים לא שקט נפשי, אלא שתיקה. עלמה לא הזכירה את הכובעים ולא נגעה במסרגה.
מעשיה של חנה שברו אותה, ולא ידעתי איך להחזיר לה את שמחת היצירה.
ואז הגיע דניאל ערב אחד עם קרטון גדול. עלמה ישבה לאכול קערת דגנים כשהניח לפניה.
“מה זה?” שאלה.
הוא פתח מלא כדורי חוטי צמר, מסרגות וחומרים לאריזה.
“אם תרצי להתחיל מחדש אני איתך. אני לא חזק בזה, אבל תלמדי אותי.”
הרים מסרגה, אוחז בה ברפיון, “תלמדי אותי לסרוג?”
עלמה צחקה צחוק ראשון זה ימים רבים.
התחלותיו היו מגושמות, אבל אחרי שבועיים, היו לעלמה שמונים כובעים חדשים. שלחנו אותם בדואר לא דמיינו שחנה עוד תחזור אל חיינו, בכעס.
יומיים מאוחר יותר קיבלתי הודעת דוא”ל מהמנהלת של בית החולים, שכתבה תודה לעלמה וסיפרה כמה שמחה העניקו הכובעים לילדים.
היא ביקשה רשות לפרסם תמונות של הילדים והכובעים בדף הפייסבוק של המחלקה.
עלמה חייכה בהסכמה, גאה וביישנית.
הפרסום הפך ויראלי.
תגובות רבות הגיעו אנשים ביקשו לדעת מי “הילדה המתוקה שסרגה כובעים לילדים”. נתתי לעלמה להשיב מהחשבוני.
“איזה כיף לי שהם קיבלו את הכובעים! סבתא שלי זרקה את הראשונים, אבל אבא שלי עזר לי להכין חדשים.”
חנה התקשרה לדניאל בבכי והיסטריה.
“כולם קוראים לי מפלצת! דניאל, תוריד את הפרסום! כולם מציקים לי!”
דניאל אפילו לא העלה קולו: “לא אנחנו פרסמנו, אמא. בית החולים פרסם. אם לא נעים לך שאנשים ידעו מה שעשית היית צריכה להתנהג יפה.”
היא שוב פרצה בבכי. “מה עשיתי שמגיע לי?”
התשובה של דניאל הייתה החלטית: “הרווחת את זה ביושר.”
עלמה ודניאל עדיין סורגים יחד בכל שבת. הבית שלנו שב להיות שליו, מלא בקליקים של שתי מסרגות העובדות בצוותא.
חנה עוד שולחת הודעות בכל חג ויום הולדת לא התנצלה מעולם, אך שואלת אם אפשר “להשלים”.
ודניאל משיב תמיד: “לא.”
הבית שלנו שוב מלא בשקט וברוח טובה.
