סבתא, זהו מסעדת יוקרה כאן. נאלץ לבקש ממך לצאת…”
המשפט נאמר בשקט, אך בבירור.
מספיק ברור כדי שכל היושבים סביב ישמעו.
הקשישה נעצרה באמצע המסעדה, ידה עוד מונחת על ידית הדלת. האוויר החם עטף אותה לאחר הקור בחוץ, ולרגע קטן חשבה שטוב עשתה כשנכנסה פנימה.
אני… לא באתי לאכול… אמרה חרש.
רק להתחמם קצת… עד שיגיע האוטובוס…
המלצר סקר אותה במהירות. מעיל ישן, נעליים שחוקות, שקית בד מוצמדת לחזה.
אני מבין, סבתא, אבל זהו מסעדה יוקרתית.
יש לנו לקוחות קבועים. איננו יכולים לארח כל אחד.
כמה מבטים התרוממו מעל הצלחות.
יש שהתעניינו.
יש שחשה רוגז.
הקשישה הנהנה, מתביישת.
כן… כן… סליחה… לא ידעתי…
ולא שיקרה.
באמת לא ידעה מה זה אומר “מסעדה יוקרתית”. היא רק ידעה מה זה קור שחודר לעצמות.
נסוגה צעד אחד אחורה. ואז עוד אחד.
חכי רגע… מלמלה, אולי רק לעצמה.
שאנשום לרגע…
המלצר התקדם.
בבקשה, צאי. עכשיו.
בפינה, שתי נשים לחששו:
בושה…
קלקלה את כל האווירה…
הקשישה הידקה את השקית. בפנים כיכר לחם, צנצנת מרק קטן, צעיף ישן. דברים שאינם חשובים לאיש מהיושבים.
לא רציתי להפריע… אמרה בשקט.
אני הולכת…
באותו הרגע, משולחן סמוך לחלון, נשמעה קול:
היא לא יוצאת לשום מקום.
המלצר הסתובב.
גברת?
אישה בסביבות גיל ארבעים קמה על רגליה. אלגנטית, רגועה, מבטה נחוש.
היא נשארת.
בשולחן שלי.
הקשישה נבהלה.
לא… זה לא צריך… אני…
כן צריך, ענתה האישה בפשטות.
כי אף אחד לא ראוי שיגרשו אותו כמו חפץ.
המלצר ניסה להתעקש:
יש חוקים…
חוקים קיימים בשביל בני אדם, לא נגדם, קטע אותו האישה.
תביא לה תה חם.
השקט שירד באולם היה מכביד.
הקשישה הובלה לשולחן. המושב נמשך עבורה. ספל תה הונח לפניה. ידיה רעדו כשתפסה בו.
תודה… לחשה בעדינות.
לא ישבתי במקום כזה מזמן…
האישה חייכה בעצב.
לא המקום הוא החשוב.
האנשים שבו הם שקובעים.
הקשישה ישבה מעט. לגמה. התחממה. זה הכול.
כשעמדה לעזוב, האישה התקרבה אליה והניחה משהו בידה.
לא כסף.
פתק קטן וקפול.
כאן כתובת, אמרה בלחש.
בית קפה קטן, שלי.
הקשישה הביטה בפיסת הנייר, מבולבלת.
אין לי כסף לקפה, בתי…
האישה חייכה.
לא צריך. את תמיד מוזמנת להתארח, לשתות משהו חם, או סתם כשתרגישי בודדה. הדלת תמיד פתוחה לך.
הקשישה הרימה מבט, כאילו לא ראתה טוב-לב כמותו מזה שנים.
יש תה חם, קערת מרק בצהריים, וכסא שאף אחד לא ממהר להוציא אותך ממנו, הוסיפה האישה.
הקשישה קימטה את הפתק בשתי ידיה.
אני לבד, לחשה בייסורים. הרבה פעמים… לבד מדי.
אז מעכשיו, שלא תהיי, ענתה האישה בפשטות. הדלת פתוחה. כל יום.
שתיהן עמדו רגע מזוקק, פנים מול פנים.
בלי הצהרות.
בלי הבטחות ריקות.
רק שתי נשים שיודעות מהו הקור
אחד בעצמות.
אחד בלב.
הקשישה עזבה לאיטה, בטוחה יותר מאשר כשנכנסה.
המלצר המשיך לעמוד שם, מול הדלת הסגורה, מקבל את השיעור שלו בדממה.
כי לפעמים, מקום חם אינו עניין של יוקרה
אלא של מי שממתין לך כשתיכנס.
גם אתה מכיר סבתא שזקוקה לחמימה?
אולי הזמנים השתנו, אבל החסד אסור שייעלם.
אם אתה מסכים, הפץ הלאה.







