תפוח אדמה נפל לך.
רחלית שורק פנתה לאחור. שני ילדים, שניהם דומים, רזים, במעילים גדולים עליהם. אחד מהם הרים תפוח אדמה, ניגב על מכנסיו והושיט לה. השני הביט בערגה על מגש תפוחי האדמה המבושלים, כאילו לא טעם אוכל שלושה ימים.
תודה, ילד. מה אתם מסתובבים פה? כבר שלוש פעמים אני רואה אתכם.
הגדול משך בכתף:
סתם.
היא ידעה היטב מה זה ה”סתם” הזה. ארזה להם שני תפוחי אדמה בעיתון, הוסיפה מלפפון חמוץ.
תבואו מחר? תעזרו לי לסחוב קרטונים וארגזים. מסכימים?
הם חטפו את החבילה ונעלמו בלי מילה.
בערב, כשרחלית סחבה דלי מים, הופיעו שוב. שקטים, לקחו לה את הדלי, נשאו אותו. הגדול שלף מהכיס שתי אגורות ישנות, שחוקות.
זה של אבא. היה אופה, אחר כך נפטר. אנחנו לא נמסור אותן, אבל תוכלי להסתכל.
היא קלטה: זה כל רכושם שבעולם.
עמית ויואב הגיעו בכל יום. רחלית האכילה אותם משאריות שהביאה מהבית, והם נשאו בשקט שקיות וארגזים. אכלו מהר, בלי להרים מבט. פעם שאלה:
איפה אתם ישנים?
במרתף ברחוב המסגר, ענה יואב. יבש שם, אין מה לדאוג.
איך אפשר לא לדאוג בגלל זה שואלת.
עמית הרים ראש:
אנחנו לא קבצנים. נפתח מאפייה כשנגדל. כמו אבא.
רחלית הנהנה. לא שאלה מעבר. ראתה שיש בהם חוזק. משמעת של ברזל.
אבל בשוק דווקא אליה נטפל מיכאל קונפורטי, השומר. אשתו מכרה דגים מלוחים, כמעט בלי קונים. אצלה תור. הוא עבר תוך כדי נהמה:
את עושה צדקת? מאכילה קבצנים?
לא עניינך!
ועוד איך ענייני. אני כאן האחראי לסדר.
הוא רשם לעצמו רשימות מחניקות, עינם בגועל על הילדים. רחלית חששה הוא זומם משהו רע. אבל מעולם לא העלתה בדעתה עד לאן.
זה קרה ביום רביעי. מכונית גדולה עצרה ליד הדוכן, יצאו ממנה שתי נשים ושוטר קהילתי. עמית ויואב בדיוק סידרו ארגזים קפאו במקום.
עמית ויואב לוי?
כן, ענה עמית.
תאספו דברים. נוסעים איתנו.
רחלית פרצה צעד קדימה:
לאן אתם לוקחים אותם?! הם איתי, באחריותי!
את מנצלת קטינים, הנידה אישה לעבר קונפורטי, שעמד, זרועות משלבות. התקבלה תלונה. ילדים ראויים לטיפול המדינה.
אני לא מנצלת! אני מאכילה!
דודה רחל, די, לחש עמית. אל תסתבכי איתם.
יואב שותק, רק אגרוף קפוץ. אחזו לו בכתף, הכניסו לאוטו. רחלית רצה, תפסה בשרוולה של האישה:
חכו! אני יכולה לבקש אפוטרופסות, אני
את גמלאית. תתרחקי. הילדים יילקחו, כל אחד למוסד אחר.
בודדים?!
הדלתות כבר נטרקו. רחלית עמדה באמצע השוק, רואה את פני עמית דרך החלון, צמודות לזכוכית. שפתיו רפרפו “תודה”.
קונפורטי חלף על פניה בלחישה מזלזלת.
עברו עשרים שנה.
רחלית שורק כבר לא מכרה שום דבר. התגוררה בבית ישן בקצה היישוב, חיה בקושי. הילדים לא יצאו לה מהראש. האם חיים? האם נפגשו אי פעם שוב? לעיתים חלמה עומדים ליד הדוכן, אוכלים תפוח אדמה, והיא מלטפת את ראשם.
מיכאל קונפורטי גר ממול. הזדקן, אבל עדיין הוסיף להקניט. פוגש זורק בלגלוג:
נו, שורקית, עוד חושבת על הקטנים שלך?
היא שתקה. אפילו לענות כבר לא היו לה כוחות.
בשבת, כשהשקתה את הגינה הדלה, שתי מכוניות ענק שחורות גלשו לרחוב. דבר כזה לא נראה פה. השכנים הציצו, התלחששו.
הרכבים עמדו ממש ליד שערה.
יצאו מהם שני גברים בחליפות גבוהים, דומים, שומה מתחת לעין שמאל. רחלית הזדקפה, המעדר נשמט מידה.
דודה רחל?
הקול רעד. הכירה לפי העיניים אותן עיניים של פעם.
עמית?..
הוא הנהן. יואב לצידו, מחייך במבוכה. ואז עמית ניגש, שלף שרשרת, ובקצה האגורה הישנה. אותה אחת.
אנחנו תמיד שומרים אותה איתנו.
רחלית חיבקה את שניהם יחד, והם עמדו כך ארוכות, כאילו פוחדים שזה ייעלם.
השכנים הביטו, לא הבינו כלום. יואב נסוג קצת, ניגב דמעה:
חיפשנו אותך שלוש שנים. השוק נהרס, אנשים עזבו. חיפשנו בארכיונים, בספרי טלפונים ישנים. חשבנו שלא נמצא.
עמית אחז בידה:
באנו לקחת אותך. יש לנו היום רשת מאפיות, שבעה עשר סניפים. הרמנו את העסק של אבא מחדש. אז פיצלו אותנו, אבל מצאנו זה את זה, ברחנו מהמוסדות, בנינו הכול מאפס. וזוכרים תמיד איך האכלת אותנו. היחידה שלא עברה לצד.
אבל ילדים הכול בסדר אצלי
בסדר? יואב סקר את הבית הישן. דודה רחל, פעם חלקת איתנו את פרוסת הלחם האחרונה. עכשיו תורנו. תעברי לגור אצלי, או אצל עמית. שבוע כבר מתווכחים.
אצלי קרוב לבתי חולים, אמר עמית. אבל לו יש חלקה גדולה וגינה יפה.
הם פרצו בצחוק, כאז בילדות. רחלית בכתה חרש.
מהצד השני, ראשו של קונפורטי בצבץ מעבר לגדר. הביט במכוניות, בגברים בחליפות, מבולבל. עמית ניגש אליו.
אתה מיכאל קונפורטי? השומר מהשוק?
הזקן הנהן.
אתה שלחת אותנו למוסד?
שתיקה. הזקן הזדקף:
ככה צריך. ילדים אסור להעסיק.
יואב חייך עקום:
תדע, אילולא אתה, אולי היינו נשארים במרתף ההוא לנצח. פיצלו אותנו, אבל בסוף שוב התאחדנו, התחלנו הכול מחדש. אתה בעצם שינית לנו את המזל.
עמית שלף כרטיס:
זה הטלפון שלנו. סתם, אם תצטרך. אין לנו טינה. לא כמו אחרים.
קונפורטי העביר את הכרטיס באצבע רועדת. “מאפיות לוי & לוי”. פניו התמוססו. הסתובב בחזרה לביתו, גבן מתעקל, כאילו נשא משקל כבד.
רחלית, תוך חצי שעה, ארזה את הכל. לא היה הרבה. עמית ויואב הכניסו אותה לאוטו, עטפו אותה בשמיכה.
כשנסעו, רחלית הביטה לאחור. בחלון ביתו של קונפורטי עמדה דמות. הוא הסתכל בלי כעס, בלי שמחה. רק הריקנות של מי שכל חייו צר על אחרים, ובסוף נשאר בלי כלום.
דודה רחל, עמית הביט במראה האחורית. זוכרת שהבטחנו לפתוח מאפייה?
זוכרת.
הסניף הראשי נקרא “אצל דודה רחל”. וכל יום מחלקים שם בחינם ארוחות לילדים שאין להם לאן ללכת.
רחלית עצממה עיניים. לפני עשרים שנה נתנה לשני ילדים רעבים תפוח אדמה ולא הפנתה גב. והם חזרו והשיבו לה פי עשרת מונים.
הרכבים המשיכו בכביש. היישוב הקטן נשאר מאחור. לפניה התחיל חיים חדשים. כאלה שמגיעים לאדם שפשוט נשאר בן אדם.
