נפל לך תפוח אדמה.
רבקה סגל התסובבה. עמדו מולה שני נערים דקים, זהים כמעט, במעילים שממש לא בגודלם. אחד מהם הרים את תפוח האדמה, ניגב אותו במכנסיים והושיט לה. השני הביט במגש עם תפוחי אדמה מבושלים כאילו לא אכל שלושה ימים.
תודה. מה אתם מסתובבים פה שוב? אני רואה אתכם פה כבר שלוש פעמים.
הבכור משך בכתף:
סתם ככה.
רבקה חייכה בליבה. היא הכירה את ה”סתם ככה” הזה. היא עטפה שני תפוחי אדמה בעיתון, הוסיפה מלפפון חמוץ.
מחר תבואו שוב? תעזרו לי לסחוב ארגזים. מסכימים?
הם תפסו את החבילה והסתלקו בלי לומר מילה.
בערב, כשרבקה נשאה דלי מים, הופיעו שוב. שתקו, לקחו ממנה את הדלי ועזרו. הבכור חיטט בכיס, הוציא שתי מטבעות נחושת ישנות, שחוקות.
זה מאבא שלנו. הוא היה אופה, ואז נפטר. אנחנו לא נותנים את זה, אבל את יכולה להסתכל.
היא הבינה: זה כל מה שיש להם.
יונתן ואלעד באו יום יום. רבקה האכילה אותם ממה שהביאה מהבית, והם עזרו לסחוב שקים וארגזים. אכלו מהר, בעיניים מושפלות. פעם אחת שאלה אותם:
איפה אתם ישנים?
במקלט ברחוב החרושת, ענה אלעד. יבש שם, אל תדאגי.
איך לא אדאג בגלל זה אני שואלת.
יונתן הרים את מבטו:
אנחנו לא קבצנים. כשנגדל נפתח מאפייה כמו של אבא.
רבקה הנהנה. לא חקרה. ראתה שהם חזקים, לא מתפרקים. משמעת ברזל.
אבל בשוק התחיל להציק לה שאול רוזנברג, השומר. אשתו מכרה דגים מלוחים, בקושי קונים. אצלה, תמיד תור. הוא היה עובר וממלמל:
נהיית פתאום רחמנא? מאכילה קבצנים?
לא עניינך.
ועוד איך ענייני. אני עובר על הסדר פה.
הוא היה רושם משהו בפנקס, בוחן את הנערים בגועל. רבקה הרגישה שמשהו רקוב מתבשל. לא תיארה עד כמה.
הכול קרה ביום רביעי. אל הדוכן התקרבה משטרה, מתוכה ירדו שתי נשים ושוטר. יונתן ואלעד בדיוק סידרו ארגזים ופתאום קפאו.
יונתן ואלעד כהן?
כן, אמר הבכור.
תאספו דברים. אתם באים איתנו למוסד.
רבקה יצאה לפתע קדימה:
לאן אתם לוקחים אותם?! הם איתי. אני אחראית עליהם!
את מנצלת קטינים האישה הנהנה לעבר שאול רוזנברג, שעמד מרוצה ליד השער. קיבלנו תלונה. הילדים צריכים להיות תחת השגחת המדינה.
אני לא מנצלת! אני מאכילה!
דודה רבקה, עזבי. אל תתעסקי איתם, לחש יונתן.
אלעד שתק, רק הידק אגרופים. לקחו אותו ביד אל הרכב. רבקה רצה אחרי, אחזה בשרוול האישה:
רגע! יש לי אפשרות לאמץ אותם, אני
את גמלאית. תתרחקי. את הילדים יפצלו, למוסדות שונים.
שונים?!
הדלת כבר נסגרה. רבקה עמדה באמצע השוק, ראתה את פני יונתן דרך הזכוכית, לוחש “תודה”.
שאול רוזנברג חלף לידה בשריקה.
עברו עשרים שנה.
רבקה סגל כבר לא מכרה כלום בשוק. התגוררה בבית ישן בקצה היישוב, התפרנסה בפנסיה זעומה. לעיתים קרובות חשבה על הנערים. האם הם בחיים? האם מצאו זה את זה? בסיוטים ראתה אותם עומדים ליד הדוכן, אוכלים בשקט תפוח אדמה, והיא מלטפת את ראשם.
שאול רוזנברג גר ממול. הזדקן, אבל עדיין נהנה לעקוץ אותה אם ראה אותה:
נו רבקה, עוד בוכה על הקבצנים שלך?
היא שתקה. לא נותרו לה כוחות לענות.
בשבת, כשעבדה בגינה, נכנסו לשכונה שתי מכוניות יוקרה שחורות ונוצצות. אף פעם לא נראו כאלה כאן. השכנים יצאו חפוזים למרפסת.
שתי המכוניות עצרו ממש ליד שער הבית.
יצאו מהן שני גברים גבוהים, דומים זה לזה, עם שומה מתחת לעין שמאל. רבקה הזדקפה והמעדר נשמט מידה.
דודה רבקה?
הקול רעד. היא הביטה בעיניים אותם עיניים של לפני עשרים שנה.
יונתן?..
הוא הנהן. אלעד עמד לצידו, חייך, שותק. אז יונתן שלף שרשרת מהחולצה ועליה מטבע הנחושת. אותה אחת.
אני ואלעד שומרים עליה. אף פעם לא נפרדים ממנה.
רבקה חיבקה אותם, והם עמדו כך הרבה זמן, כאילו פחדו שזה רק חלום.
השכנים הביטו, מבולבלים. אחר כך אלעד ניגב עיניים:
שלוש שנים חיפשנו אותך. השוק הישן נהרס, האנשים התפזרו. בדקנו אוספים, חיפשנו בכתובות ישנות. כבר חשבנו לא נמצא.
יונתן החזיק בידה:
באנו לקחת אותך אלינו. היום יש לנו רשת מאפיות, שבע עשרה בכל הארץ. החזרנו עטרה ליושנה. אז פיצלו אותנו, אבל מצאנו זאת את זה מחדש, ברחנו מהמוסד, בנינו הכל בעצמנו. כל השנים לא שכחנו איך נתת לנו אוכל היחידה שלא הסבה מבט.
אבל ילדיםאני מסתדרת
מסתדרת? אלעד הביט על הבית המתפורר. דודה רבקה, את אז חילקת לנו את הפרוסה האחרונה. עכשיו תורנו. תבואי אלי, או ליונתן כבר שבוע אנחנו מתווכחים.
אצלו קרוב למרפאה, צחק יונתן. אצלי גינה גדולה יותר.
הם התחרו זה בזה, כמו פעם, ורבקה בכתה חרש.
מאחורי הגדר הציץ שאול רוזנברג. הביט במכוניות, ובשניים בבגדי חליפה. יונתן תפס את מבטו, ניגש אל הגדר.
אתה שאול רוזנברג? השומר של השוק?
הוא הנהן.
אתה זה ששלחת אותנו לפיקוח?
שקט. אחר כך משך הכתפיים:
זה החוק. אסור לנצל ילדים.
אלעד חייך עקום:
אתה יודע מה? אם לא אתה, אולי היינו נשארים באותו מקלט. פיצלו אותנו, אבל אחרי שש שנים מצאנו זה את זה, ברחנו, והתחלנו מאפס. בחייך, הפכת לנו את כל החיים.
יונתן הושיט לו כרטיס ביקור:
הנה, צור קשר אם צריך. אנחנו לא נוטרים טינה. בניגוד לאחרים.
שאול רעד, קרא: “מאפיות כהן & כהן”. פניו החווירו. הסתובב, נכנס הביתה שפוף כולו.
רבקה ארזה כליה בחצי שעה. לא היה לה הרבה. יונתן ואלעד הושיבו אותה מאחור, כיסו בשמיכה.
כשהמכוניות יצאו לשדרה, רבקה הביטה לאחור. בווילה התריסים עמד צל, מציץ. בעיניו לא היה ניצחון ולא זעם רק ריקנות של מי שכל חייו עשה רע, ובסוף נותר ריק.
דודה רבקה, יונתן הביט במראה. זוכרת שהבטחנו לפתוח מאפייה?
זוכרת.
הראשית שלנו נקראת “אצל רבקה”. אנחנו מאכילים שם כל יום ילדים בלי בית חינם. כאלה שאין להם לאן ללכת.
רבקה עצמה עיניים. לפני עשרים שנה נתנה לשני ילדים תפוחי אדמה, לא הפנתה מבט. עכשיו חזרו, החזירו לה הכול ועוד הרבה יותר.
המכוניות נטשו את היישוב הישן מאחור. לפניה התחלה חדשה. חיים שהרוויחה פשוט כי נותרה אדם טוב.
בחיים, חסד קטן יכול לשנות גורלות. לפעמים דווקא הלב והאהבה שנותנים, חוזרים פי כמה.
