רות, אישה בגיל הפנסיה שגרה במושב שקט בגליל, נהנתה משגרת חיים רגועה השקתה את הצמחים בגינה, טיפלה בבית, ופינתה זמן לדאוג לעצמה. לשקט הזה נכנסו עננים כאשר משפחת בנה, שחיה כבר שנים בתל אביב, נקלעה לקשיים. נכדה, דוד, בחור מנומס וחברותי, הצטיין בלימודים אך בחר שלא לגשת לאקדמיה, ויצא לעבוד במפעל תעשייה. אחר כך התחתן, הוליד בן, אך חייו התפרקו כשנגרר להתמכרות לשתייה.
בהשפעת חברים מפוקפקים, החל דוד להתנהג בצורה הרסנית במיוחד, מה שהוביל לריבים בלתי פוסקים בבית והביא את נישואיו אל עברי פי פחת. בניסיון להציל את המצב, ולשמור על המשפחה, הזמינה אותו רות לעבור אליה. קיוותה שסביבה חדשה והנוכחות המשפחתית יועילו לשניהם תסייע לה בבדידות הערב, ויסייעו לו לצאת מהמשבר ולסייע בעבודות היום־יום.
בתחילה, נדמה היה שהשינוי עוזר: דוד נרגע, התחזק, ואשתו נשמה לרווחה. לאט לאט, שניהם סייעו לרות בגינה ובמטבח, התחילו להתרגל לשגרה משותפת. אבל כעבור חודש חזר דוד לסורו. יותר ויותר הזניח, ואשתו לקחה את הילד ועזבה. דוד לא נשבר, מצא לו בת זוג חדשה אחת שנטתה לאותם תחומי עניין והשניים החלו לחיות יחד אצל רות, מתעלמים מתחושותיה.
משם התגלגלו העניינים לרעות: נכנסו לחובות, מלווים דרשו להחזיר הלוואות. דוד אף לווה כסף מחבריה של רות, מה שגרם לה צער רב. בכל זאת הצליח לשכנע אותה לחתום על מסמכים שמעבירים לו את הבית, והיא מצאה את עצמה בחרדה שמא תישאר בלי קורת גג. דוד ובת זוגו המשיכו להתגורר בביתה, חיים על חשבונה ולא מנסים לעזור כלל.
יום אחד, ישבה רות עייפה ומיואשת, מלמלה לעצמה: מהגיהנום בעולם הבא אני כבר לא חושש, התמודדתי איתו בדיוק כאן. הזוג הצעיר התחיל לרקום תוכניות לעסק חדש, לקחו הלוואה מהבנק, אבל אם הדברים לא ילכו כמתוכנן עלולים כולם למצוא את עצמם ברחוב, משלמים לתוצאות מעשיהם.
