יום אחד, כשיותם נשכב לנמנם על מיטתו בירושלים, הוא הבחין כי הנמרון הממולא שלו נעלם. הוא קפץ מהשינה מיד והחל לסרוק את הבית בחרדה. חיפוש מדוקדק בכל פינה לא הניב את התוצאה המיוחלת, ויותם הבין בצער רב שחברו הטוב כנראה יצא לעולם מבלי לקחת אותו עמו.
יותם התאבל על בן לווייתו הפרוותי במשך שבועות, עד שיום אחד הגורל שיחק לוהנמרון נמצא מוסתר בפינת ארון עמוקה, כאילו ביקש לעצמו מחבוא סודי. הפגישה המחודשת בין יותם לבין הצעצוע שלו הייתה מרגשת ומלאת חום; הם חזרו מיד להרגליהם הישנים, כאילו לא הפריד ביניהם דבר מעולם.
יותם קרא לנמרון בשם “סהר”, והוא עכשיו לוקח אותו לכל מקום שבו הוא הולך.
נעמה, כנראה, מתכוונת לכישורי התפירה של סבתה כשהיא אומרת “תיקנה אותו בשבילו”.
סבתא של יותם תיקנה את הצעצוע הממולא כל כך ברגישות ובדייקנות, עד שהוא נראה אפילו טוב ממה שהיה קודם. יותם היה מאושר והודה לסבתא בלב רוטט ועיניים דומעות על שהחזירה לו את חברו.
הרגע הזה חשף כמה יותם מעריך ואוהב את סבתו, וכמה חשובים קשרי משפחה בחיים.
