8 במאי
סבתא רחל, את שוב לבד?
כן, נעם, לבד.
ואיפה הבן שלך? אבא שלי אומר שזה עבודה של גברים.
הבן שלי… לו יש עניינים חשובים בעיר, נעם. הוא שם, הוא נדרש שם.
אני, רחל צדוק, ישבתי בכניסה לבית האבן הישן בקיבוץ, לוחצת בידי הסדוקות את הנייד המיושן שלי.
ריח פרחי ההדרים ומשב אדמה רעננה מילאו את האוויר, אבל בשבילי, הכול היה דומם וכבד.
עדיין הדהד באוזני הקול החריף של בני:
“אמא, איזה שדות עכשיו? יש לי מכרז על הראש, פגישה עם משקיעים, החיים שלי גועשים! למה לך העגבניות והאבטיחים? תקני הכול בשופרסל”.
שמתי את הטלפון בכיס החלוק, ידי חרושות קמטים כמו שבילי ואדי רעדו קלות.
על יד הגדר בלטו קווי סימון יתדות ומיתר, שחילקו את הקרקע לחלקות שוות.
מזלג אחד, מושחז מהערב, עמד מוכן על קצה המחסן, מחכה לאדונו.
אבל האדון לא בא.
שוב הבן שלך עסוק בעיר שלו? הקול של רותי השכנה תפס אותי לא מוכנה.
רותי עוד פעם “שמעה” חדשות מעבר לגדר, נשענת על המעדר.
זה לא עניינך, רותי, ניסיתי להשמע תקיפה. לבועז יש עבודה מסובכת, הוא מנהל מחלקה חשובה, תלויים בו הרבה אנשים. זה לא כמו לעקור חרציות.
כן, בטח הפטירה רותי בשקט. אבל האמא שלו פה, לבד עם השדה. אני זוכרת איך סחבת אותו ברחבי הכרם אחרי שבנימין שלך נפטר. השדה הזה הציל אתכם. עכשיו הוא מגיע רק עם ז’קט, האדמה כבר לא בשבילו.
שמעתי, שתקתי.
כל מילה הייתה לי כמו חומצה בנשמה.
הזכרתי את הלילות הקרים, איך מכרנו ירקות בשוק בפתח תקווה בשביל השרדות, ואיך שמרתי שקל לשקל כדי לקנות לבועז חליפה לבר המצווה.
התגאיתי בו. בקריירה שלו. בדירה הנאה שלו ברמת גן, באשתו עינת תמיד מבושמת, לא דורכת על תל של אדמה בסנדלים שלה.
אבל היום, במקום גאווה הייתה לי מרירה בלב, כאילו בלעתי חרצית.
למחרת קמתי לפני שהשמש הביסה את הערפל של הירקון.
נעלתי מגפי גומי ישנים, קשרתי מטפחת, ויצאתי אל השדה.
האדמה ספוגה מגשם לילה, כל נעיצה של מזלג הכרימה כאב בגב. אחרי שעתיים הספקתי רק שתי ערוגות. הלב דפק כמו ציפור כלואה.
התיישבתי, נשמתי בכבדות. סביבי, הכול הסתחרר בגווני אפרפר.
סבתא רחל, את שוב לבד? נעם הילד של השכנים הציץ מעבר לגדר, רשת פרפרים ביד.
כן, נעם, כן. האדמה לא מחכה, מחיתי זיעה ביד עייפה.
ואיפה הבן שלך? אצלנו אבא אומר שאדמה זה של גברים. הוא ועומר כבר חרשו הכל.
הבן שלי יש לו דברים גדולים לעשות בעיר, נעם. שם צריכים אותו כנראה.
נעם משך בכתפיו ורדף אחרי פרפר צהוב. ואני קמתי שוב.
הרגשתי שאסור לי לעצור.
לא בגלל העגבניות זה היה הדבר האחרון שלי להחזיק בו.
אם לא אזרע, אודה שאני כבר זקנה, לא שייכת, ושנשמט הקשר שלי לאדמה ולשורשים.
בערב כבר גמרתי חצי חלקה.
הידיים שלי היו יבלות מהליכה, הרגליים כבדות.
הגעתי הביתה ונפלתי ישר על הספה.
הנייד שתק.
אפילו רותי עם הפה הגדול, בסוף התגלתה כאכפתית.
כשראתה שחושך ואין אור אצלי, לא יכלה לשבת בשקט.
הגיע אליי, מצאה אותי חצי מעולפת.
רחל, מה את עושה לעצמך? נבהלה ורצה לארון התרופות. את לבנה כמו סיד!
זה יעבור, עייפות, לחשתי באפיסת כוחות.
אבל רותי כבר התקשרה לבועז.
תבוא עכשיו, עזוב הכול, אם אתה רוצה לראות את אמא! היא כמעט קרסה בשדה!
בועז הגיע באמצע הלילה, האורות של הרכב הלבן שלו שברו את אפלת המושב, הרעידו כל כלב ברחוב.
הוא רץ פנימה, עם נעלי עור, בלי להסס.
אמא! מה איתך? למה לא התקשרת למד”א?
שכבתי, קצת התאוששתי מהכדורים שרותי דחפה לי.
למה הגעת? יש לך הרי משקיעים, מכרזים. כאן זה רק עגבניות.
בועז קרס על כיסא. חולצתו המגוהצת כבר נראתה חונקת.
חשבתי שתוכלי לשלם למישהו, הייתי נותן כסף.
כסף? הפניתי אליו מבט ישיר. בועזי, השדה הזה לא קשור לכסף. כאן שרדנו. כשאבא מת, אלו היו הערוגות שאחזו אותנו. רציתי רק שתהיה, שתנשום את ריח האדמה, שתזכור מאין באת. נהיית מוצלח, אני מאושרת בשבילך. אבל שכחת את השורשים. ועץ בלי שורש ימות, גם אם הוא באגרטל זהב.
בבוקר בועז ישב על המפתן, מביט בשדה שלא נסיים.
הוא הלך הביתה, חיפש את בגדי העבודה של אביו, ריחם היה של אדמה וזמן.
ישנתי, ואז שמעתי רעש מוזר.
הצצתי והוא עומד באמצע השדה, בולע אבק, עובד עם מזלג ישן, עקשן כמו שמעולם לא ראיתי.
בועז! מה אתה עושה? אתה מתלכלך, ויש לך פגישה מחר! קראתי.
הוא ניגב זיעה בשרוול, משאיר פסי אדמה שחורים על העור.
הפגישות יחכו, אמא. אדמה לא מחכה. טעיתי. חשבתי שאפשר לקנות עגבנייה וזהו. זה לא אותו דבר.
עד הערב חלקה נגמרה.
בועז עמד, רגליים כבדות, נעלי עור הרוסות, והמון שקט בלב.
מחר נזרע, אמר, פנה הביתה. עינת תבוא, קראתי לה. שתלמד מה זה ריח של חיים אמיתיים.
שפכתי לו חלב טרי לספל.
ראיתי איך הילד שבי גדל עכשיו למול עיני מפסיק להלחם בי, חוזר אלי.
העבודה המשיכה. בכל שבת באו.
עינת, בהתחלה נרתעה, התרככה, גילתה ששעות בגינה שוות יותר מכל מטפל בעיר.
אני צפיתי בהם מהחלון, הפצע בלב התרפא.
הבנתי לפעמים חייבים להיכנס לקיר כדי להישמע.
אותו מאי היה לנו התחלה חדשה.
הערוגות כבר לא היו סמל לעוני או לעבר, אלא סמל לאחדות, לתשומת לב, לאדמה משותפת.
כשהגיע הסתיו ובועז שלף עגבניות גדולות, מחויכות
אמא, את יודעת, זה הדבר הכי יקר שאי פעם החזקתי. לא בגלל הכסף אלא בגלל כל הערבים שלנו, כאן.
חייכתי עכשיו ידעתי שהוא לא ישכח עוד את הדרך חזרה.
כי הפעם, הסימנים חקוקים בלב ובכף היד, בכבוד לעצמו ולאישה שנתנה לו חיים.
השמש שקעה לאט, הצובעת את השדות בזהב.
הכול היה שלו, הכל היה שלי, וידענו עכשיו כל אחד נמצא בדיוק במקום הנכון.
האם גם אצלכם בגינה משהו מתעורר בפנים צורך כזה לגעת, לשתול, לגלות חיים מהשורש?
מדוע המבוגרים נמשכים לגינה, והצעירים נוטשים?
האם מותר לנו לכעוס שאף אחד לא עוזר?
אולי רק דרך האדמה אנחנו באמת חוזרים הביתה.
