סבתא לשעה
– אריאל, סליחה שאני מפריעה, אבל אני חייבת לצאת היום מוקדם. זה בסדר? הבן שלי חולה.
תמר הניחה על השולחן את המסמכים שהכינה ואת רשימת הפגישות למחר. נשארה עוד שעה לסיום העבודה, אבל מהגן כבר התקשרו פעמיים והיא החליטה לנסות לבקש לצאת. בקבוצת הבנייה בה התקבלה לא מזמן, זה היה כמעט נס בהתחשב בכך שאין לה ניסיון כמזכירה וגם המִפרט במודעה דיבר על נתונים שדווקא לה אין. כשהסתכלה במראה לפני הריאיון, לא יכלה שלא לחייך לעצמה במרירות:
– נו באמת… עליי בדיוק לא דיברו פה.
הקרדיגן הישן ששמרה כל השנים עוד נראה בסדר, אבל החצאיתשאותה אמא שלה תפרה במו ידיה אחרי שבחרה בד בקפידה וישבה שעות ארוכות־ פשוט הייתה חמודה אך לא מרשימה.
– יהיה לא פחות טוב מקנויה…
– אמא, הרי זה עבודה שלך! ברור שזה טוב, – תמר לא ממש האמינה במה שאמרה, אבל ידעה כמה חשוב לאמה לשמוע את זה.
כסף מיותר לבגדים חדשים לא היה בבית שלהם אף פעם. תמר זכרה את הימים בהם אבא עוד היה בחיים ולא הייתה בעיה כזו בכלל. אבל מאז שנפטר הכול השתנה. המשכורת של אמה האחות היתה בקושי מספיקה לשכירות, קניות ומעט בגדים, עד שגם סבתא חלתה. עם חמותה של ליאורה, אמא של תמר, לא היו לה יחסים אידיליים בלשון המעטה.
– ליאורה, אצלך אין בכלל תחושת משפחתיות, אבל עכשיו את איתנו אז תתרגליאנחנו דואגים אחד לשני, – סבתא הייתה רבה עם כל העולם, דרשה הרבה, אבל נתינה לא הייתה בכיוון.
תמר עוד לא הבינה אז, בגילה הצעיר, למה הכוונה, רק שעם הזמן כבר הפנימה: זה עבד רק לכיוון אחד. אמא שלה נדרשה לתת לסבתא הכול – כסף, תשומת לב, כוח. ואף פעם, אבל אף פעם, לא קיבלה כלום בחזרה. רק טענות ותלונות אינסופיות.
– למה את שותקת, אמא? למה לא עונה לה? – שאלה תמר כמתבגרת, אחרי עוד נאום מתיש מסבתא. ליאורה לרוב לא לקחה אותה, אבל לפעמים לא הייתה ברירה.
– כי אני יודעת שהיא טועה וגם שהיא מאוד בודדה. חוץ מאיתנו אין לה אף אחד. היא רבתה עם אחותה והנכדים האחרים לא עומדים איתה בקשר. – ענתה ליאורה והניחה בכבדות את מגהץ הבגדים. – וגם… הבטחתי לאבא שלך שלא אעזוב אותה. אני לא יכולה להפר הבטחה כזו.
תמר הכעיסה אותה סבתא בלי סוף, אפילו ניסתה לפעמים לענות לה, אבל ליאורה הייתה חוסמת אותה במבט חומל ועייף.
– בשביל מה, תמר? אין טעם לשקוע בזה. תני לה, זה לא משפיע עלי. אני יודעת שעשינו את הדברים הנכונים, והעיקר שסבתא לא חסר לה כלום.
– גם אם היא לא חסרה דבר! – מלמלה תמר, כשכבר הבינה בדיוק “מי נגד מי”.
מאז היא הבינה שסבתא ממש לא מסכנה. הייתה לה דירה מרווחת, עוד אחת שהשכירה לכסף טוב, פנסיה גבוהה וחשבון בנק יפהפה שהוריש לה סבא. כל אלה איפשרו לסבתא לחיות ברווחה.
– אז למה היא לוקחת לך כסף, אמא? הרי יש לה מספיק! – רשמה תמר בכעס ביומן ההוצאות.
– תמר! – נזפה ליאורה באסרטיביות.
– מה, תמר?
– פשוט די! אל תהיי…
– מה? למה?
– לא חשוב. תהיי את! אל תאספי אל תוך ליבך את החושך הזה. אל תתני לו מקום, כי יום אחד לא תצאי מזה. וזכרי – מה ששייך לסבתא שייך רק לה. לא שלנו, לא היה שלנו ולעולם לא יהיה, – אמרה בקול כבוש וסידרה את הספלים בשורה מסודרת. התמרדים בה התפוגגו. היא לעולם לא הייתה מצליחה להפגין כזו אצילות נפש. כל ספל שהונח במהירות והקפדה סימל את השליטה העצמית שאמא שלה הייתה צריכה לאמץ.
תמר הבינה מה אמא התכוונה רק כשסבתא נפטרה. המעטפה עם הצוואה ומכתב פרידה היו במגירת השידה שליד המיטה. ליאורה קראה את החבילה פעם אחת ומיהרה לקמט אותה ולזרוק לפח.
– בואי תמר, הולכות.
– לאן? – שאלה תמר מתבוננת בה.
– סיימנו פה. החוב שלי הושלם.
תמר לא שאלה יותר מדי. רק אחר כך תגלתה שהכל הועבר לנכדים מהצד השני של המשפחה. על המכתב ההוא ליאורה לא דיברה כמעט, רק תחת לחצים כבדים הסכימה להסביר:
– היא השאירה להם כי הם דם שלה. אל תתעסקי בזה. זו טינופת שלא שווה שניכנס אליה.
– היא לא חשבה שאני נכדה אמיתית? – העזה תמר לשאול.
– מה פתאום. רק חשבה שאת דומה לי ולא לאבא שלך. זרה.
– ואני לא דומה לאבא? – שאלה כמעט בלחש.
– את הכי דומה לו! בפנים, באופי. הוא היה האדם הכי נהדר שהכרתי. קחי מהמשפחה הזו רק את הטוב. תשאירי את הרע מאחורייך.
זה מה שעשתה. היא אף פעם לא הבינה הכל, אבל את החשיבות של האמירה הזו קלטה.
עברו שנים. תמר סיימה בית ספר, נכנסה ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. לשם היא לבשה, כמובן, את החצאית ההיא. בחצאית עברה בחינות, למדה, ולבסוף התקבלה לעבוד באוניברסיטה. באותן שנים גם הכירה את יונתן, אביו של בנה. החצאית הפכה ל”בר מזל”, ולכן, כשקיבלה זימון לראיון לעבודה כחלק מתהליך שינוי, לבשה דווקא אותה. מה, בג’ינס לבוא?
מיד כשנכנסה למנהלה שמעה צחקוקים מאחורי הגב, אבל נזכרה במילים של אמא והתרוממה בגאווה.
– גברת, אין לך ניסיון, עם ילד קטן? איפה עבדת קודם?
– הייתי מרצה למתמטיקה.
– ולמה את רוצה לעבור לתחום אחר?
– רציתי לנסות משהו אחר.
נראה שהסיכויים לא נגדה, אבל המנהלת עשתה רושם. היא קיבלה את תמר כמתלמדת למשרת מזכירה. כשהלכה שמעה איך לוחשות עליה.
– רות, למה דווקא היא?
– הוא מחפש חכמות, יתאים לנו. שימי לה קצת צבע, ותיראה ליגה. יאללה לעבודה!
עם הבוס אריאל הסתדרתי באופן טבעי. כשהסתבכתי בהוראות של מכונת הקפה, הוא צחק:
– בחיים לא ראיתי אישה שלא לוחצת על כל הכפתורים מיד, אלא עוצרת לקרוא את החוברת. מסתדרים איתך.
התפקידים לא היו מסובכים עם הזמן אריאל הבין שתמר זוכרת הכל ודאגה לעמוד תמיד בדיוק בזמנים. הדבר היחיד לפעמים הייתה צריכה לצאת מוקדם כי הבן שלה חולה.
– תמר, אני מבין, אבל זה חוזר על עצמו. אולי תחשבי על סידור? אולי יש סבתא, אחות, קרוב משפחה, מישהו?
– אין לי אף אחד. – השיבה, מושכת את הז’קט החדש.
– בכלל?
– בכלל. אמא נפטרה, ואבא איננו.
– מצער לשמוע… אז אולי מטפלת?
– יקר מדי בשבילי כרגע. אבל אחפש פתרון.
וכך יצאה תמר לגן, שם חיכה לה נדב חולה. בדרך הביתה, עייפה ותשושה, רק רצתה לצעוק: למה זה חייב להיות כל כך קשה? למה תמיד לבד?
הייתה לה תשובה. כמו שאמא לימדה:
– לא כולם אנשים טובים, תמר. אבל כל אדם טוב שפוגשים הוא מתנה. ואנשים רעים באמת יש מעט. רובנו פשוט עסוקים בעצמנו.
תמר נזכרה כיצד קיוותה שאביו של נדב יהיה כזה, אבל יונתן היה שקוע בעולם שלו. כשקיבל הצעה מחו”ל, אפילו לא חשב לדחות ותמר נותרה לבד, בהריון מתקדם.
– נחכה כמה שנים, אין בעיה.
– אין לי זמן, יונתן… אני בהריון…
פניו הלבינו והיא הבינה שאלה סופית.
– חייבים עכשיו את כל זה? לדחות אי אפשר?
– אי אפשר. אבל אל תדאג. אתמודד לבד. בהצלחה.
הם לא נפגשו מאז.
נדב נולד חודש לאחר שאמא של תמר הלכה לעולמה מהתקף לב בעבודתה. הרבה רופאים היו שם, כלום לא עזר. תמר קיבלה על עצמה לא לבכות, אפילו בהלוויה.
– אחר כך, אמא. אחרי שנדב ייוולד, אבכה.
אבל גם אז לא היה זמן לבכות. נדב היה תינוק חלש והרופא התקשר כמעט כל שבוע. היא עזבה את האוניברסיטה, לא יכלה יותר לעמוד במבטים ברחוב ובדיבורי השכנה מעבר לדלת.
– סליחה אמא’לה, הייתי רכה מדי… מה כבר עשיתי רע? ילדתי בלי שמישהו יכריח? אבל ברור לי שאמא הייתה מעודדת אותי להתרכז בדרך קדימה, לא במה שמדברים אחרי הגב.
בשעה שהתקבלה לגן, המשמרות רק הדרדרו. נדב חולה כל שבוע, אף סיכוי למצוא עבודה נורמלית. עבדה כשעתיים ביום בניקיונות בסלון יופי מתחת לבית.
המחשבות תרוצנה שוב ושוב כשהגיעה לאסוף את נדב מהגן. אחרי שעצרה בבית המרקחת והביאה אותו הביתה, פתחה את הדלת ובירכה את השכנה:
– שלום, שירה.
– שוב חולה? – העיפה שירה מבט בילד המכווץ.
– כן, עוד פעם. הבוס שלי כבר עומד להוציא אותי, זה החודש השני.
– למה לא תיקחי בייביסיטר? אני רואה שאת מרוויחה יותר.
– זה עדיין יקר מדי. – אמרה תמר בעצב.
– נכון, יקרות. חבל שאין סבתא.
– נכון, חבל…
אבל כשהחלה לחשוב מה לעשות, נדב שכב לבדו במיטה, ותמר דפדפה באתרי דרושים.
דפיקה שקטה בדלת עצרה אותה. חלפה כמעט שעה מאז נדב נרדם והיא התארגנה לקראת הלילה. כשהביטה בעינית הופיעה דמותה של ציפורה, שכנה מהכניסה השנייה.
– שלום תמר.
– שלום… אפשר לעזור?
– ודאי, תכניסי אותי או שנעמוד כאן?
– סליחה, תכנסי…
ציפורה הסירה נעליים, נכנסה וכיוונה מייד למטבח:
– נכון שמטבח כאן?
– כן…
– בואי, שלא נפריע לילד לישוןשינה זה התרופה הכי טובה.
עדיין המומה, תמר התיישבה מולה. ציפורה הביטה בה ומהרה לעניין:
– את מחפשת בייביסיטר-סבתא, נכון?
– סליחה?
– סבתא לשעה. לשמור על הילד כשצריך. כשחולה, כשאת בעבודה…
– אני באמת צריכה, אבל… איך ידעת?
– שירה סיפרה לי הבוקר, וגם ראיתי שאת צריכה. רוצה אותי?
תמר היססה. ההצעה הגיעה בדיוק בזמן, אבל בכל זאת – כמעט לא מכירה את ציפורה.
– מצטערת, אבל… לא נעים, איך אדע לסמוך עלייך?
– את לא צריכה ישר. אני אספר הכול, תשאלי מה שצריך. מחר תחליטי.
תמר מזגה לה תה, ישבה מולה. ציפורה סיפרה בפשטות: ילידת תל אביב, הוריה עבדו כפועלים, היא ולמדה במוסד, עבדה, התחתנה, גידלה שני בנים, שניהם בגילוים התפזרו בארץ. יש ארבעה נכדים, אך לא רואה אותם כמעט, הם עם הסבתות מהצד השני.
– חיכיתי להכיר נכדים, לעבוד כבר לא חייבת, אבל אף אחד לא צריך אותי. אז ראיתי אותך ואמרתי, למה לא? שירה חשבה שזו עבודה נהדרת. לא ביקשת, אבל הנה אני.
– למה לא? פשוט תחשבי, – שידלה אותה.
תמר ליוותה אותה החוצה, התיישבה על המיטה ליד נדב.
– מה את אומרת, אמא? רק חשבתי, ומיד הופיעה. סימן טוב?
בלילה בקושי נרדמה, פחדה לתת לאדם זר להיכנס במשפחתה. בבוקר כבר הייתה החלטה.
– ציפורה, אני מסכימה.
כך התחיל שיתוף הפעולה, כמו שציפורה קראה לזה. “אני ואת צוות את עובדת, אני שומרת, ואת רגועה”. בתחילה תמר הייתה דרוכה, ואחרי שראתה שנדב אמון עליה לחלוטין – נרגעה.
– תחזיק מעמד ילדון, אכין לך תה מהדרין ואספר סיפור מהאגדות, – כך אמרה ציפורה כשהכירו. – אני כבר הבאתי ריבה. לכי לעבודה.
תוך חודשים נדב כבר התחיל לקרוא, לשחק דמקה ושחמט, ציפורה מסיעה אותו יום בשבוע לבריכה.
– הלוואי שהייתי מצליחה עצמאית כל כך. אין זמן! – התפעלתי בפני שירה.
– כשתגדל שלי אשמח “להעביר” אותה לציפורה, – ענתה מחויכת.
נדב עלה לכיתה א’, תמר קודמה במשרד. אריאל כבר לא הסתפק בתפקיד מזכירה ושלח אותה ללימודי העשרה על חשבון החברה.
החיים השתפרו. תמר כבר הצליחה להרשות לעצמה לחגוג לפעמים, להוציא לנדב ולציפורה קצת פינוקים.
הקשר ביניהן התקדם הרבה מעבר ל”שכנה שמטפלת”. לכן, כשציפורה פתאום נעלמה, תמר הוטרדה מאוד.
– שירה, לאן היא נעלמה? לא דיברה, לא כלום.
– בדקת בבתי החולים?
– בכל המקומות, אפילו למשטרה התקשרתי, אין לי קרבה משפחתית אז לא ייקחו הודעה. ילדיה אמרו שלא יודעים כלום.
– תמשיכי לבדוק. אין לנו על מי לסמוך.
וכך, שבוע דורשת והתברר כי הובאה לביה”ח ללא מסמכים, התאוששה בלי זיכרון.
– מי את בשבילה, למה את שואלת?
– הבת שלה! איפה מנהל המחלקה?
תוך כמה ימים העבירו אותה למחלקה ונשארתי לידה.
– מי את?
– תמר. אל תדאגי, תלמדי לזכור שוב. בינתיים אני כאן.
בניה של ציפורה לא באו. תמר טיפלה בה וגם אחרי ששוחררה, ציפורה עברה לגור איתה ועם נדב.
– נדב, אל תדאיג אותה, – הסבירה. – קורה, הזיכרון ישוב. תנהג בה יפה.
– אפשר להישאר, נכון?
– ברור.
כך נדב הפך לאחראימכין לה אוכל, עוזר בשיעורים, משחק איתה דמקה.
חצי שנה חלפה ויום הולדת לנדב בפתח. בדרך הביתה פגשתי את אלוןבנה של ציפורה.
– שלום, אני אלון. בן של ציפורה.
– מעולה שנזכרת לבוא.
– אפשר לראות אותה?
– ודאי, אבל שתדעהיא פה נשארת. אם היית רוצה אותה אצלך, היית בא מזמן.
– אני…
– אל תתנצל. אין לך על מה ואני גם לא כועסת. רק תבואו בלב פתוח.
– אפשר לבקר?
– זו אמא שלך, תבוא מתי שאתה רוצה.
ציפורה כבר לא זיהתה אותו, אבל נדב הושיב אותו לאכול עוגה. כשיצא, חשבתי לעצמי: לפעמים האנשים הגורליים הם אלה שאתה בוחר. דפקתי על השולחן:
– נדב, תביא תה! חוגגים יום הולדת!
– מותר לציפורה עוגה?
– בטח! את הנתח הכי גדול.
ישבנו כולנו סביב השולחן. קינוח, צחוק ואור פנים – זה מה שנשאר. למדתי בדרך הקשה שיש משפחות שנולדים אליהן ויש משפחות שמוצאים לבד. כל מתנה כזו צריך לשמור קרוב ללב, ולדעת גם לומר תודה.
החיים בישראל לא תמיד קלים. לפעמים הכי חשוב זה לדעת להיעזר במי שמוכן לקחת חלק בשמחות וגם במכאובים. ויחד, החיים הרבה יותר מתוקים.
