סבתא, כאן זה מסעדת יוקרה. נאלץ לבקש ממך לצאת… המשפט נאמר בשקט, אבל בבירור, כך שכל מי שסביב שמע. הסבתא נעצרה באמצע המסעדה, ידה עדיין על הידית. החום בפנים היכה בה אחרי הקור שבחוץ, ולרגע חשבה שעשתה טוב שנכנסה. — אני… לא באתי לאכול… לחשה בשקט. — רק להתחמם קצת… עד שיגיע האוטובוס… המלצר סקר אותה במהירות—מעיל ישן, נעליים בלויות, שקית בד חבוקה לחזה. — אני מבין, סבתא, אבל כאן זו מסעדת יוקרה. יש לקוחות, אי אפשר להכניס כל אחד. מבטי הסועדים עלו מהצלחות—חלק סקרנים, אחרים כועסים. הסבתא הנידה בראשה, נבוכה. — כן… כן… סליחה… לא ידעתי… והיא דיברה אמת. היא לא ידעה מה זו “מסעדת יוקרה”. היא רק הכירה את הקור שחדר לעצמותיה. היא פסעה צעד לאחור, ואז עוד אחד. — רגע… לחשה לעצמה. — לתת לנשמה מנוחה… המלצר התקרב: — בבקשה לצאת. עכשיו. בקצה האולם, שתי נשים לחשו: — בושה… — הורסת את כל האווירה… הסבתא חיבקה חזק את השקית. בתוכה לחם, צנצנת מרק צעצוע, צעיף ישן—דברים שלא עניינו אף אחד שם. — לא רוצה להפריע לאיש… לחשה. — אני יוצאת… אז, משולחן ליד החלון, נשמעה לפתע קול: — היא לא הולכת לשום מקום. המלצר נרעד: — סליחה, גברת? אשה אלגנטית בת ארבעים קמה, עיניה חדות, קול שקט. — היא נשארת. — לשבת איתי. הסבתא נבהלה: — לא צריך… באמת… — בהחלט צריך, אמרה האשה בפשטות. — כי אף אחד לא צריך להיות מגורש מכאן כמו חפץ. המלצר ניסה: — אבל החוקים… — חוקים קיימים בשביל אנשים, לא נגדם, קבעה. — תביא לה תה חם. דממה לא נוחה שררה. הזמינו לה לשבת. שלפו לה כיסא. הניחו לה תה. ידיה רעדו כשקירבה את הכוס לשפתיה. — תודה… לחשה. — מזמן לא ישבתי במקום כזה… הגברת חייכה עצוב: — לא המקום חשוב. — אלא האנשים שבו. הסבתא שתתה לאט. התחממה. זה הכל. כשקמה ללכת, האשה הגישה לה פתק מקופל, לא כסף— — פה כתובת, אמרה בשקט. — בית קפה קטן. שלי. הסבתא הביטה בפתק, לא מבינה. — אין לי כסף לקפה, חמודה. האשה חייכה: — לא צריך. תבואי מתי שבא לך לשתות משהו חם או כשתרגישי לבד. הדלת תמיד פתוחה בשבילך. הסבתא הרימה מבט, כאילו שכחה שיש בעולם טוב לב. — יש תה חם, מרק בצהריים… וכיסאות שאף אחד לא מזרז לשום מקום, חייכה האשה. הסבתא חיבקה את הפתק. — אני לבד, כמעט לחשה. הרבה פעמים… לבד מדי. — אז שלא תהיי, ענתה בפשטות. הדלת תמיד פתוחה, כל יום. עמדו רגע אחת מול השנייה. בלי מילים גדולות. בלי הבטחות מיותרות. רק שתיים שיודעות מה זה קור— אחד בעצמות, והשני בלב. הסבתא הלכה לאיטה, צעדה בטוחה יותר מבהתחלה. המלצר נותר מביט בדלת, לומד שיעור בשתיקה. כי לפעמים מקום חם אינו עניין של יוקרה—אלא של האנשים שמחכים שייכנסו. מכירים גם אתם סבתא או סבא שנראים חסרי אונים? אולי הזמנים השתנו, אבל טוב לב לא צריך להיעלם. אם אתם מסכימים, שתפו הלאה. 🙏

סבתא, זה כאן מסעדת יוקרה. אנחנו נאלצים לבקש שתצאי…
המילים נאמרו בשקט, אבל ברור מאוד,
מספיק כדי שכולם סביב ישמעו.
הסבתא עצרה באמצע המסעדה, ידה עדיין על ידית הדלת.
גל החום פגש אותה בפתאומיות אחרי הרוח הקרה שבחוץ,
ורגע אחד האמינה שאולי טוב עשתה שנכנסה.
אני… לא באתי לאכול… מלמלה בשקט,
רק להתחמם קצת… עד שיגיע הקו של הרכבת הקלה…
המלצר סקר אותה במהירות, מראש עד רגליים.
מעיל ישן, נעלי בד בלויות, תיק בד מהודק לחזה.
אני מבין, סבתא, אבל פה זה מקום של יוקרה.
יש לנו לקוחות. אי אפשר להכניס כל אחד.
כמה עיניים התרוממו מהצלחות.
חלקן בסקרנות.
אחרות בגירוי.
הסבתא השפילה מבט, פנים סמוקות מבושה.
כן… כן… סליחה… לא ידעתי…
וזה היה נכון.
היא באמת לא ידעה מה פירוש “מסעדת יוקרה”.
ידעה רק מה זה קור שמטפס אל העצמות.
היא פוסעת צעד אל הדלת. ועוד צעד.
רגע… לחשה לעצמה,
רק לאסוף את הנשימה…
המלצר התקרב:
בבקשה לצאת. עכשיו.
בקצה החדר שתי נשים לחשוש:
נו באמת…
הכל נהיה לא נעים כאן…
היא מהדקת את התיק לחזה. בפנים לחם, קופסה עם מרק צעדים וצעיף ישן.
דברים שלא עניינו איש.
אני לא רוצה להפריע לאף אחד… מלמלה,
אני כבר יוצאת…
אבל אז, ממקום ליד החלון, נשמעה קול:
היא לא הולכת לשום מקום.
המלצר הסתובב חדות.
גבירה?
אישה בשנות הארבעים שלה נעמדה,
אלגנטית, שלווה, והעיניים שלה לא פוחדות.
הסבתא נשארת.
אצלי בשולחן.
הסבתא נבהלה.
לא… לא צריך… באמת…
צריך, אמרה האישה בקצרה.
כי אף אחד לא אמור להיות מוצא החוצה כמו חפץ.
המלצר ניסה:
אבל הכללים…
כללים הם בשביל בני אדם, לא נגדם, קטעה אותו.
תביא לה תה חם.
השקט במרפסת הפך עבה וצורב.
הסבתא הובלה בזהירות אל שולחן. משכו לה את הכסא. הניחו לפניה כוס תה,
ידיה רעדו כשחבקה את הכוס.
תודה… לחשה.
לא ישבתי ככה זמן רב כל כך…
האישה חייכה בעצב:
המקום לא חשוב.
אנשים שבו כן.
הסבתא ישבה מעט. שתתה מהתה,
הרגישה חמימות. זה הכל.
כשקמה ללכת, האישה התקרבה אליה,
הניחה משהו בידה.
זה לא היה כסף.
זה היה פתק קטן ומקופל.
כאן כתובת, אמרה בשקט,
קפה קטן. שלי.
הסבתא הביטה בנייר, לא מבינה.
אין לי כסף לקפה, ילדה.
החיוך היה רך.
לא צריך. תבואי מתי שתרצי, לשתות משהו חם, או סתם כשאת מרגישה לבד. הדלת תמיד פתוחה בשבילך.
הסבתא הרימה מבט, כאילו כבר שכחה שלאנשים יש טוב לב.
יש לנו תה חם, מרק בצהריים… וכסאות, שאף אחד לא ממהר שתקומי, הוסיפה האישה.
הסבתא קיפלה את הפתק בשתי ידיים.
אני לבד, כמעט לחשה. לעיתים… יותר מדי לבד.
אז שלא תהיי יותר, השיבה האישה בפשטות. הדלת פתוחה. כל יום.
שנייה עמדו כך, זו מול זו,
בלי מילים גדולות, בלי הבטחות.
רק שתיים שמכירות קור.
אחת בגוף. אחת בנפש.
הסבתא יצאה לאט, צעדיה בטוחים יותר משהיו כשנכנסה.
המלצר נותר בוהה בדלת הסגורה, לומד בשתיקה.
כי לפעמים, מקום חם לא קשור ליוקרה,
אלא למי שמחכה כשאתה נכנס.
מכירים גם אתם סבתא כזו אבודה?
הזמנים השתנו, אבל טוב הלב לא אמור להיעלם.
אם אתם מסכימים, שתפו.אחר כך, ברחוב, כשנשאה את התיק שלה בשני ידיים, חשבה לעצמה שאולי מחר כבר תיכנס לאותו הקפה, תבקש תה ותשב בשקט, ליד חלון. ואולי, פתאום, תמצא גם מישהי כמוה שם מישהי שתביט בה ותזמין אותה בשקט לשבת יחד.
ופתאום הקור לא היה כל כך חד, ופניה נפשקו ברוח טובת לב שנשאה עימה משהו חדש הבטחה קטנה, פשוטה: יש עוד אנשים שזוכרים מהי חמלה.
היא חייכה לעצמה, חיוך קטן, כמו סוד.
החיים מתקררים לפעמים, אבל לפעמים, ביד פשוטה ולב פתוח, אפשר להצית שוב להבה.
וכך, תחת שמיים חורפיים, נולדה לה תקווה.