סבתא הענייה של בעלי הורישה לנו את הבית – כשפתחנו את הארונות שלה, לא האמנו למראה עינינו

לבעלי הייתה סבתא. כל קיץ היה נוסע אליה, כאילו זה אתר נופש בכנרת אבל עם פחות שמשיות ויותר חתולים. לה זה אף פעם לא הפריע, להפך היא בדיוק התרוצצה עם עסק קטן משלה. היא סידרה הכל בעצמה, שלחה לבתי מרקחת תהי צמחים מכל הסוגים. לבעלי אין מושג איך היא התנהלה, אבל הוא זוכר שגם לפי הסטנדרטים של אותם השנים היא הייתה מרוויחה ממש יפה. הייתה לה אישיות מהממת אבל קצת עקשנית אהבה אותו מאוד, אף פעם לא התקמצנה על אוכל (כל מי שאכל אצל סבתא טובה יודע תמיד עוד חלה, עוד קובה), אבל חמש שקל לגלידה או אפילו לקולנוע? אפשר לחלום. כולם היו בטוחים שהיא חוסכת למשהו גדול. אגב, בבית היו לה ארונות ענקיים, עם אלף תאים, והכל נעול כאילו יש בפנים אוצרות מהתנך.
בעלי בילדות תמיד רצה לדעת מה יש שם, אבל סבתוש רק חייכה ואמרה “זה הכל בשביל העבודה, מתוק שלי”. אחר כך הזמנים השתנו, כולם נהיו יזמים והיא איבדה את היתרון. אז התחילה לעבוד כמו מרפאה אלטרנטיבית כזו לא גבתה אגורה, אבל הגיעו אליה אנשים עם המון כסף, עם ג’יפים לבנים מחוץ לבית הצנוע שלה בבת ים. כשהיינו מבקרים אותה, ראינו כמה חיה בדלות בגדים שהם יותר טלאים מבד, אוכלת חומוס עם עגבניה, וגם זה רק בשבת. הבאנו לה אוכל, היא סירבה בעקשנות: “אל תפנקו אותי, התרגלתי ככה, זה טוב לגוף”.
כשהלכה לעולמה, השאירה את הבית לבעלי. באנו לטפל בענייני הירושה, ופתחנו את המזווה יש שם אוכל לקיבוץ, אבל הכל פג תוקף מתשנ”ז. התברר שכשהיו לה לקוחות מרוצים, הם הביאו לה מתנות אבל היא בכלל לא נגעה בזה. אבל ההפתעה הגדולה באמת הגיעה רק כשפתחנו את הארונות, אלה עם המנעולים: אוצר של חפצים יוקרתיים מהניינטיז, ממש מוזיאון עתיקות. כמות פסיכית של דברים שאף אחד כבר לא היה קונה ואנחנו שואלים את עצמנו: למה סבתא חסכה בכאלה חפצים שמאבדים ערך? אז הנה, עשרות שנים אחרי, אנחנו עדיין לא מבינים את הגאונות היהודית שלה…