סבתא המסכנה של בעלי הורישה לו את הבית. כשפתחנו את הארונות שלה, לא האמנו למה שראינו בעיניים שלנו.

לבעלי הייתה סבתא. את כל הקיץ הוא היה מבלה אצלה והאמת, היא בכלל לא נראתה מוטרדת מזה. באותם זמנים הייתה לה ממש עסק משלה: היא ניהלה הכל לבד, ומכרה צמחי מרפא לבתי מרקחת מכל הארץ. בעלי, כמובן, אין לו מושג איך הסבתא שלו סידרה הכול, אבל מה שהוא זוכר טוב זה שהיא הרוויחה המון בפועל, יחסית למה שהיה נהוג אז.
הייתה לה אופי מעניין. אהבה את הנכד שלה בלי גבול, הייתה מפנקת באוכל בשפע (אף פעם לא חסר קוסקוס, סלט כרוב טרי או מלאווח), אבל אם נניח התחשק לו חפיסת שוקולד או לשחק במכונות משחק במרכז המסחרי אפילו חמשה שקלים לא קיבל. כולם חשבו שהיא בטוח חוסכת למשהו גדול. והיה לה בבית ארון קיר ענק עם שלל תאים, הכל היה מנעולים על מנעולים, כאילו ביבי מסתתר שם בפנים.
כשהוא היה ילד, כל הזמן שאל אותה מה יש שם, אבל הסבתא שלו תמיד ענתה שזה דברים לעסק בלבד. אחר כך, הזמנים השתנו נהיה יותר קל לפתוח עסק, והתחרות העיפה אותה מהשוק. אז היא הפכה למטפלת אלטרנטיבית בשכונה. לא גבתה אפילו שקל ובכל זאת, האנשים שבאו אליה היו שמנת תל אביבית כזו, עם ג’יפים ומשכנתא בסביון.
היינו באים לבקר אותה כל עוד עוד הייתה איתנו. היא חיה צנוע, בלשון המעטה: בגדים מרופטים, ארוחות שכל שף באינסטגרם היה נכנס לדיכאון קשה. היינו מביאים לה גבינה בולגרית, טחינה, איזה טונה, אבל היא הייתה מסרבת בחיוך ואומרת אל תפנקו אותי, אני רגילה לפשטות.
כשהלכה לעולמה, השאירה את הבית לבעלי. נסענו לסדר את ענייני הירושה ואז בסלון, בין החרסינות הישנות, פתחנו את המזווה ומצאנו הר של אוכל הכל פג תוקף משנת הגששים. מתברר שהלקוחות הנפעמים שלה היו משאירים לה סלסלות אוכל יקרות, והיא פשוט לא נגעה בזה. אבל ההפתעה האמיתית חיכתה לנו כשפתחנו את כל הארונות שלה: ים של חפצים יוקרתיים משנות התשעים תיקי מעצבים, בשמים, שעונים כל מה שאפשר לדמיין, ומכל דבר עשרות. פשוט מוזיאון למציאות מניילון.
למה היא שמרה את כל הכסף בדברים שבבירור יאבדו ערך? בחיים שלי לא אבין את הגישה הזאת. אולי לסבתות יש חוקים משלהן ואנחנו, הדור שמתעסק בקריפטו ובחוזים, נישאר לתהות.