סבתא המלאכית השומרת
אני לא זוכר את ההורים שלי בכלל. אבא עזב את אמא כשהייתה בהיריון, ומאז לא שמענו עליו. אמא נפטרה כשהייתי בן שנה. היא חלתה פתאום בסרטן, וכמו נר עלה האור שלה ונכבה בבת אחת.
סבתא דינה אמא של אמא גידלה אותי. סבא נעלם מחייה עוד כשהייתה צעירה, את כל אהבתה השקיעה בסבתא שלי בי ובבתה. בינינו, מהיום הראשון, נוצר קשר רוחני חזק ומיוחד; סבתא שלי ידעה תמיד בדיוק מה עובר עליי ומה אני צריך, והייתה בינינו הבנה שאין כמוה.
את סבתא דינה כולם אהבו. השכנים, עובדי העירייה, והמורים בבית הספר היא תמיד הגיעה לאסיפות הורים עם סלסילת בורקסים חמים, כי לדעתה לא מכובד לשבת רעבים אחרי יום עבודה. אף פעם לא דיברה רכילות, לא לכלכה על אף אחד דווקא אליה כולם פנו לייעוץ והתייעצות. הייתי ממש מאושר שיש לי סבתא כזו.
החיים האישיים שלי לא הסתדרו. בית ספר, תיכון, צבא, לימודים, עבודה כל הזמן רודף אחרי משהו, כל הזמן לעשות עוד ועוד. היו בנות, אבל אף אחת לא הייתה באמת ‘זה’. סבתא שלי דאגה בגלוי.
“נו, עדי, מה יהיה? איך עוד אין לך בת זוג? אתה בחור כזה חמוד ונבון, חבל לא להקים משפחה.” תמיד לקחתי את זה בהומור, אבל בפנים ידעתי שבאמת הגיע הזמן. כבר עברתי את גיל שלושים.
יום אחד, סבתא דינה נפטרה פתאום בשנתה הלב פשוט לא עמד בזה יותר. כלום לא הרגיש אמיתי, לא מצאתי טעם בדבר. המשכתי לעבוד, לקנות אוכל, לצאת החוצה הכול במין אוטומט. אף אחד כבר לא חיכה לי בבית, חוץ מהחתולה שלי, מיקה. הרגשתי בודד מתמיד.
פעם אחת, נסעתי ברכבת וקראתי ספר. מולי התיישבה גברת נאה, בערך בגילי, נראית מטופחת ונעימה. היא הסתכלה עליי בסקרנות, ולפלא שלי דווקא היה בכך משהו מחמיא. פתחה איתי שיחה על ספרים תחום שיכולתי לדבר עליו שעות. “ממש כמו סרט ישראלי,” חשבתי לעצמי. לא רציתי להגיע הביתה, שמחתי על ההפסקה בטיול. יעל כך קראו לה הזמינה אותי להמשיך לדבר בקפה ליד התחנה, והסכמתי בשמחה.
מכאן התגלגל סיפור אהבה מסחרר דיברנו כל יום, נפגשנו לעיתים פחות ממה שרציתי כי יעל תמיד עבדה עד מאוחר. לא ידעתי עליה הרבה היא דאגה שלא לספר יותר מדי על העבר או על המשפחה. אבל לא היה לי אכפת, לראשונה הרגשתי נאהב באמת.
אחרי כמה חודשים, יעל הזמינה אותי למסעדה בשבת, ובמובלע רמזה שזו תהיה שבת מיוחדת. הבנתי היא מתכוונת להציע לי נישואים. הייתי בעננים; סוף סוף אקים בית, ילדים משפחה משלי. חבל שסבתא דינה לא זכתה לראות את הרגע הזה.
באותו ערב, שכבתי על הספה, חושב מה אלבש לאירוע הגדול. קניתי בדרך כלל בגדים באינטרנט. ישבתי לגמרי מרוכז במציאת בגד חדש דרך הטלפון, ונרדמתי בלי לשים לב.
פתאום, אני חולם שסבתא דינה צועדת לתוך הסלון, בשמלה הירוקה האהובה שלה. היא יושבת לידי ומלטפת לי את הראש. התרגשתי והופתעתי “סבתא, את… איך הגעת הנה?” “עדי, חמוד שלי, אני איתך תמיד, רואה הכל, שומעת הכל, גם אם אתה לא רואה אותי. אני כאן להזהיר אותך אל תמשיך עם הבחורה הזו, היא לא טובה בשבילך. תסמוך על סבתא.” ואז נתמזגה באוויר.
התעוררתי בבהלה רק חלום? ניסיתי להירדם שוב, אבל המילים שלה הדהדו לי בראש. למה שתאמר כזה דבר? הרי היא לא הכירה את יעל. כל הלילה הסתובבתי בלי מנוחה.
הגיעה השבת. הגעתי למסעדה עם אותו בגד ישן, הראש טרוד, והמילים של סבתא לא מרפות ממני. יעל שמה לב מיד שמשהו מטריד אותי.
“קרה משהו, עדי?” שאלה בעדינות.
“לא, לא, הכול בסדר.”
יעל ניסתה לשעשע, להצחיק, להחזיר לי את שמחתי. בסיום הארוחה, כמו בסרט, כרעה ברך ושלפה קופסה עם טבעת.
ברגע הזה התהפך כל עולמי הראש הסתחרר, זמזום צורם באוזניים ופתאום ראיתי שוב את סבתא, עומדת ומשקיפה עליי מהחלון. פשוט מביטה בי בדממה. הבנתי שזה סימן.
“סליחה, יעל. אני לא יכול…” אמרתי חרש.
“אבל למה, מה עשיתי?” שאלה המומה.
“כלום, פשוט אני תמיד מקשיב לסבתא שלי.” קמתי וברחתי מהמסעדה.
יצאתי החוצה, יעל יצאה בעקבותיי, פניה התמלאו זעם. היא החלה לרטון, “אה, לא רוצה, מה פתאום, איתך תמיד בעיות?! תישאר עם החתולה שלך, למי בכלל אתה חשוב, אידיוט!” והסתובבה ללכת.
לא האמנתי זו הייתה יעל, שנראתה כל כך מתוקה ואכפתית? זו שאיתה רציתי להקים בית? פתאום, כל האשליה התפוגגה.
למחרת ניגשתי לאורי, חבר שלי מהצבא שעובד במשטרת ישראל, שיבדוק לי קצת על יעל. ציידתי אותו בתמונה ופרטים.
יום אחר כך חזר אליי.
“עדי, תודה לאל שהקשבת לאמא שלך יעל היא נוכלת מקצועית. מתחזה לאשת עסקים, מכירה גברים, גורמת להם להעביר לה דירה, לוקחת הלוואות בשמם, זורקת אותם וממשיכה הלאה. היא כבר הורשעה בכמה תיקים. ממש מזל שברחת בזמן.”
איך סבתא יכלה לדעת את זה? לא נתפס. נס, ממש ככה. תודה לך, סבתא יקרה, שלא עזבת אותי, שהזהרת אותי בזמן.
באותו ערב חזרתי מחויך עם השקיות מהמכולת קניתי אוכל לי ולמיקה, החתולה. צעדתי עם חיוך הביתה, בטוח שלא משנה מה, סבתא תמיד שומרת עליי מלמעלה.
אומרים שלקרובים שלנו, גם אחרי שהלכו, יש דרך להגן ושומר להפוך למלאכים שמסייעים לנו. אני, לפחות, בוחר להאמין שבאמת כך זה עובד.
