סבתא דואגת אליזה מתייבנה, אישה נמרצת ונחושה, קצת אחרי גיל 60, אמרה יום אחד לנכדתה: — אוליה! חיכי…

דאגנית סבתא
חיה בר-אל, אישה נמרצת ונחושה בשנות השישים לחייה, פנתה אל נכדתה יום אחד:
“אביטל! חיכיתי מספיק, אבל הסבלנות שלי נגמרה. תתני לי כבר למות בשקט?”
אביטל, ברונטית עדינה במקצועה חוקרת אמנות, הופתעה מהשאלה המוזרה.
“מתי תתחתני כבר? כדי שאוכל להיפרד מהעולם בנחת. את כמעט בת עשרים ושבע,” המשיכה סבתא, “הרי עזבתי את הדירה לכל הקיץ לטובת אותה חנה רוזן, וישבתי שלושה חודשים להקשיב עשרים פעמים ביום לתלונות שלה על הטחורים, כל זה רק כדי שתסדרי את החיים שלך. אבל אפילו לא הכרת אף אחד!”
“סבתא, מתי ואיפה אני אמורה להכיר?” שאלה אביטל, “עבודה, שיעורי ספרדית, דוקטורט. ובמוזיאון שלי יש רק רוני טל, הרי את מכירה אותו.”
“כן, רוני טל הוא, במקרה הטוב, דג מרק, ובמקרה הרע, שרימפ מת,” קבעה סבתא בחומרה.
למחרת חיה בר-אל התקשרה לחנה רוזן וגילתה שנכדתה של רוזן מצאה את בעלה העתידי במועדון לילה.
אבל אביטל כלל לא הולכת למועדונים, אז כנראה שחיה תצטרך בעצמה לבדוק את השטח או לחפש מקומות אחרים למצוא מועמדים ראויים.
חיה גילתה שבמועדון לילה בתל אביב הכניסה לנשים חינם בין תשע לעשרים וארבע, ומיהרה לצאת למקום למחרת בערב, אחרי שסיפרה לאביטל שהיא יוצאת לטיול לפני השינה.
היא הלמה במילים את המאבטח שניסה להעיר לה על גילה, ובעזרת אותו מאבטח התיישבה על שרפרף גבוה ליד הבר. היא סקרה את הסביבה בחומרה, והאוירה במקום נעשתה מתוחה, כאילו מנהל בית הספר תפס חבורה של תלמידים שותה בירה במגרש הכדורגל.
“איך אצלנו? נהנית?” שאל בזהירות הברמן והניח לפניה כוס גבוהה. “קוקטייל ללא אלכוהול, על חשבון המקום.”
“לא. ממש אין פה סיכוי,” חתמה חיה. “בת ראויה לא תמצא פה דבר. דרך אגב, לא הייתם מפסידים אם הייתם שמים טיפת קוניאק. מה עם הג’ינג’י הזהיש לו בעיות בירך, או עכשיו זה טרנד ריקוד?”
עד סוף השנה חיה בר-אל ביקרה בקונצרט רוק, מופע אש, ערב זמר עברי עם הגותרים, תחרות אופני אקסטרים, טורניר ברידג’, ואפילו סמינר משוררים צעירים. המשוררים סיימו לה את הכוחות. להניח פיתיון לא היה טעםשלא נדע, אולי מישהו יתפוס.
“אביטל, אני מבינה אותך. בזמני היו לי הצעות אחרות, גם סבא וגם לא פחות טובים ממנו. אפילו חנה רוזן יכלה לבחור, למרות שכל חייה בהתה בסבא שלך. אבל הדור של היום, אביטל, פשוט קטןאין אפילו במי להתעניין.”
במרץ חיה, בביקור אצל חנה רוזן, החליטה לקפוץ אל אביטל במוזיאון. בדרך היא החליקה ונפלה, למזלה לא במדרגות. קצין צה”ל ניגש, הרים אותה וסייע לה לקום. חיה בדקה שאין לה שבר או נקע, ואז הביטה בקצין ואמרה:
“סגן-אלוף, אתה טנקיסט, נכון? בעלי המנוח פיקד על חטיבת שריון. יש לך שעה פנויה?”
הקצין, שחשב שיאלץ לסחוב את הסבתא הביתה, קילל את הרגש הדתי שלו והנהן בעצב.
“נהדר. היית פעם במוזיאון ההיסטורי כאן? לא? חבל. ממליצה לך מאוד. כנס עכשיו, ובקש שאביטל בר-אל תעביר לך סיור. היא מדריכה נהדרת, לא תצטער.”
הקצין לא הבין איך בדיוק נמשך אחרי הסבתא אל המוזיאון. היא פשוט מהפנטת…
***
לא מזמן חיה לחשה לנין שלה, מתי הקטן, שישן:
“אתה, חמוד שלי, הדובון שלי, הולך בקרוב לבית ספר, אבא שלך מסיים את המכללה הצבאית, ואמא שלך סוף סוף תסיים את הדוקטורט שלה. ואז אני אוכל להיפרד בנחת. אבל מה, תגדל לבד, צוציק שלי? לא, אתה צריך אחות! וכשתיוולד לך אחות, ואחר כך תיכנס לבית ספר, ואז טוב, נראה מה יהיה הלאה”
השיעור שלי מכל זה הוא שלפעמים, גם כשנדמה שנגמרים הכוחות, האהבה לנכדים עולה על כל סבלנות של עולם. להתמודד תמיד שווה, כי בסוף מישהו ימצא ביתולפעמים, גם סבתא.