גידלה אותי סבתא שלי. כמובן שאני מודה לה, אבל האהבה שלה אף פעם לא הייתה באמת חסרת אינטרס.
הייתי רק בן חמש כשאבא שלי, הגיבור הדגול, החליט שדי לו במשפחה ועזב אותנו בשביל מאהבת צעירה מאמא שלי בחינם, כאילו שאנחנו ענן נוצה. בגלל שגרנו עד אז בדירה שלו, מיד אחרי הגירושים הוא דרש ממני ומאמא לעזוב, כמו גירוש חלומות בשעת לילה.
נאלצתי לגור עם סבתא, אמא של אמא. אבא היה כל כך אמיץ, שהוא מצא דרכים יצירתיות כדי להתחמק מתשלום מזונות, ממש קוסמות ישראלית. בקיצור, אני ואמא נשארנו בלי שקל, הגענו אל דירת סבתא. התקופה הייתה כבדה כמו שמיכה של חורף ירושלמי. לסבתא הייתה קצבה ממש קטנה, אמא נסעה כל הזמן לעבודות, ואני מצאתי עצמי חוזר מהלימודים לבית שבו עלי לעשות הכל: לנקות, לבשל, אפילו לדבר אל הכלב, יונתן, שהיה לי.
כשהתבגרתי, כבר ברחתי מבית הספר, עבדתי בבניה בנחלת בנימין, תקוע בענני בטון, והלימודים נשארו מאחור כמו פסל בערפל. כאב לי לראות את אמא וסבתא מתמודדות עם פרוטות, החלטתי לעזוב אחרי כיתה ח’ ולמצוא עבודה של גדולים. אבל אז הופיעה אחות של סבתא הדודה נינה. היא הציעה לקחת אותי אליה, לעזור לי בלימודים ולתת לי קורת גג. נינה לא היו לה ילדים משלה, חלמה תמיד על “משפחה”. אמא וסבתא הסכימו בשקט של לילה.
עברתי לגור אצל הדודה נינה. אמא וסבתא היו באות לבקר או חולמות אולי שבאו. החיים איתה היו שונים, כמו חורף מול קיץ. לדודה נינה הייתה קצבת זקנה הגונה, לא הייתי צריך לעבוד בגיל 15. היא לימדה אותי לבשל פתיתים, אפילו לתפור כפתורים. סיימתי תיכון בהצטיינות והלכתי לאוניברסיטת תל אביב ללמוד משפטים.
דודה נינה הבטיחה לי שוב ושוב: “תסיים לימודים הדירה בתל אביב שלך. אני אוהבת אותך, אתה המשפחה שלי עכשיו”. האמנתי לה, כי הלב לפעמים אוהב להאמין. אבל המציאות הלכה והתעקמה כמו שעות בעיר בלי שמש. בשנה השלישית פגשתי את שירה.
אלוהים, היא הייתה כל כך יפה וחכמה, כאילו יצאה מסיפור אגדה תל אביבי. האהבה התלקחה בין שנינו, בחרתי בה לבלות את חיי. כשנינה שמעה על שירה, פרצה סערה: “היא רק רוצה את הדירה, לא באמת אוהבת אותך”. אמרה שאם לא אפרד משירה לא אקבל כלום.
סיפרתי הכול לשירה. אהובתי, באומץ שלא מהעולם הזה, הציעה שניפרד אם הדירה כל כך חשובה לי, אך גם אמרה שתהיה איתי אפילו באוהל בנגב, כי הלב שלה כבר שלי. בחרתי באהבה. הדודה נינה נעלמה מחיי כמו חלום שנשכח. נשארתי בלי דירה אבל עם האהבה האמיתית.
ועכשיו, עשור לנישואין. יש לנו שני ילדים, ואהבתנו רק מתחזקת משנה לשנה. ככל שהשנים עוברות אני יודע בחרתי נכון.
