סבתא זרקה את הנכד ואשתו מהבית והחליטה, בגיל 80, לגור לבד.
סבתא שלנו הגיעה לגבורות שמונים שנה. לפני שבוע סילקה את אחי הגדול ואשתו מהדירה. מאז, כמעט ואינה מדברת עם איש. כשאני מתקשר ומודיע לה שעוד רגע אנחנו באים, היא מנתקת מיד. אפילו לא פותחת את הדלת לאף אחד.
כששאלתי את אחי למה השתקע בדירה שכורה, הוא סירב להסביר. האמת, לא הופתעתי שסבתא גירשה אותו – לא פעם התגלה כחסר אחריות וחי על חשבון אחרים.
ברגע שסבתא עברה לגור לבד ונשאר מקום בדירה, המשפחה התכנסה לוועידת חירום. סבתא, כמובן, לא טרחה להגיע. בפגישה עלה דיון אחד, מרכזי וכבד: איך תסתדר לבד בגילה המתקדם?
אחות של אבא שלי הציעה שבת שלה בת שלושים ומובטלת תעבור לדירה ותשגיח על סבתא. כולנו ידענו שמדובר בבחורה שאדישות וחוסר אחריות ניכרים בה.
אחותו השנייה של אבא הציעה להעביר את סבתא לדירה קטנה וחסכונית: “הצעירים נכנסו לדירה, איך תעמוד בתשלום שכירות למקום כה גדול?”
הדוד הציע לקחת את סבתא אליו, והבן שלו היה אמור לעבור לדירה שלה. זה דווקא היה הגיוני: בגיל שמונים לא פשוט לחיות לבד. הצעירים יכולים כבר לעבור לדרך עצמאית. כל אלו שהציגו הצעות, עטפו אותן בדאגה כביכול אמיתית לסבתא.
“אני דואג לאמא שלי,” חזר ואמר הדוד, “ככה היא תהיה בידיים טובות!”
פעם סבתא התגוררה עם אחד מנכדיו של הדוד, ועכשיו הוא רצה להכניס לשם את השני. אבא שלי הציע שאולי סבתא פשוט תחליט בעצמה, אך כל הנוכחים התנגדו בזעם.
אחותו הבכורה של אבא דחפה חזק במיוחד, אז כולם ויתרו לה, והוחלט שהבת שלה תעבור אל סבתא. הבת כבר התחילה לארוז, וסבתא קיבלה הודעה טלפונית על החלטת הוועדה. היא הקשיבה, הבינה, וטרקה את הטלפון.
הבחורה הגיעה לבית סבתא, ותוך כדי הנסיעה כבר דמיינה באילו שיפוצים תבחר. אבל הדברים לא התגלגלו כרצונה. סבתא סירבה לפתוח לה. היא רק השאירה לה ליד הדלת צנצנת חמוצים תוצרת בית.
“איך היא חיה לבד?” התלוננה האורחת הנכזבת. “היא אומרת שמעולם לא חיה באמת, ודווקא עכשיו רוצה להתחיל? מה יקרה אם יקרה לה משהו? מה אם תחלה? הבדידות מסוכנת!”
“סבתא חסרת אחריות!” המשיכה להתעצבן, “כל החיים חיה עם הורים, עם סבא, עם בעל, עם ילדים, עם נכדים, עם משפחת הנכד. עכשיו פתאום מתחשק לה שקט – ולגור בגפה בשלושה חדרים! שערוריה! הגיע הזמן לדאוג לדור הבא!”
רק אבא שלי הפגין קור־רוח ואחריות. הוא לא אהב את הרעיון שתעבור דירה. עלה לו רעיון. אי אפשר להשאיר את סבתא לגמרי לבד; בזה צדקו הדודות בכל יום עלול לקרות משהו. אין לאף אחד מאתנו אפילו מפתח לדירה, כי סבתא החליפה את כל המנעולים בהזדמנות שגירשה את אחי. בגיל כזה, כל יום הוא הפתעה.
אבא, בהסכמת אמא, התקין בדירה מצלמה. עכשיו כל אחד מקרובי המשפחה יכול לראות במסדרון שבסדר איתה, שהיא עוברת וממשיכה בשגרה. מדי פעם סבתא אפילו עשתה פרצופים למצלמה.
עכשיו, כשהיא חיה לבד, היא מוכנה לשלם על חשמל ומים בעצמה היא בקושי משאירה חשבונות. היא סירבה לכל עזרה, רק שיעזבו אותה בשקט. ככה כולם יצאו מרוצים בזכות הקדמה, סבתא הצליחה להרחיק את כל הלארצויים.
הסיפור נגמר לטובה. רק שסבתא לא פותחת את הדלת לאף אחד, אפילו בשביל תה. אתמול הגעתי אליה, ונאלצתי לאסוף מהשדהן צנצנת ריבת תות. כנראה, סבתא ממשיכה לחשוש שמעמדת החירות והעצמאות תיאלץ להיפרד. אני רק מקווה שעם הזמן תירגע, ושוב תוכל לארח אותנו.
