כשהייתי בת עשר, אבא שלי נישא בשנית. אשתו החדשה נכנסה במהרה להריון וילדה בן. כך הפכתי להיות המטפלת, הטבחית והמנקות, הכל ללא שכר.
במשפחה קראו לי היי, את שם. לבשתי בגדים שכבר מזמן היו קטנים עליי, ואחי הקטן קיבל צעצוע חדש כמעט כל יומיים. כשהתבגר, מנעו ממני את החדר שלי והעבירו אותי לסלון; את החדר נתנו לו.
הדבר היחיד שאני מודה עליו לאבא שלי הוא שהוא עצר לחלוטין את נסיונותיה של אשתי שלו להעניש אותי פיזית. אך הוא לא אסר עליה לבזות אותי. מידי יום שמעתי שאני מכוערת שאף אחד אף פעם לא ירצה בי, ושאיני חכמה לעולם לא אלמד ואעבוד רק כמנקות.
אשתו של אבא אמרה לי בכל יום שמקומי בבית הזה זמני עד יום הולדתי השמונה עשרה, ואז תזרוק אותי לרחוב.
את כל החופשים ביליתי אצל סבתי. גם היא ראתה בי כ”כבשה השחורה”. היא קיללה את היום שבנה נישא לאמא שלי ושמחה כשאמא עזבה.
תמיד תהיתי למה לא שלחו אותי לבית ילדים.
כשחצי שנה נותרה עד גיל שמונה עשרה, שמעתי שיחה בין אבא שלי ואשתו. פתאום הכל התחבר לי. היא אמרה שלעולם לא אסכים, ואבא הבטיח שישכנע אותי להעביר את הדירה על שמה ואין לה מה לדאוג.
ובכן, היה לה בהחלט ממה לדאוג. כבר לא עניינו אותי הצקותיהם, אפילו לא אחי הקטן. פעם פחדתי מגיל הבגרות שלי, עכשיו חיכיתי לו.
ביום הולדתי היה שולחן מכובד: אבא, אשתו, סבתי והוריה.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה שמונה שנים שחגגתי עם עוגה ותה. לאחר סיום החגיגה הודיעו לי להתארגן ליציאה. כשהשבתי “לאן?”, סבתי ענתה:
את כבר בוגרת. מהיום את אחראית למעשייך. זה גם היום בו תאמרי תודה למשפחה על כל מה שעשו עבורך. עכשיו תצאי עם אביך לעורך דין ותעבירי לו את הדירה. ירשת אותה מאמך, אבל היא הבטיחה להוריש אותה לבן שלי. עכשיו תעשי את חובתך, תכיני את עצמך.
פניהם היו כה רציניות עד שקשה היה לי לא לגלגל עיניים.
כן, סבתא. אומר תודה על כל מה שעשו בשבילי. וכהוקרת תודה, לא אגרש אותם היום, אלא אתן להם שבוע לארוז. הזמן נגמר.
ואז התחילה הסערה. נזפו בי שאני כפויה טובה, אשת האב צווחה שגידלה נחש, אבא נתן לי אגרוף, הזוג מהצד של אשת האב טענו שהם הזהירו אותה מהפזיזות, סבתא טרקה את הדלת ועזבה.
כולם עברו לדירת סבתא.
כמה ימים לאחר מכן הגיע אבא והביא לי פתק. אמר שמאחר שלא נתתי להם את הדירה, עליי לשלם על כל מה שקיבלתי, ויצא מיד.
פתחתי את הפתק:
אוכל 324,000 שקל.
בגדים 54,000 שקל.
ציוד בית ספר 14,000 שקל.
מוצרי היגיינה 2,660 שקל.
מכשירי חשמל 4,620 שקל.
השתתפות עירונית בדיור 64,800 שקל.
סך הכל: 464,080 שקל.
ומה עם האחריות ההורית לפרנס ילדים קטינים? נראה שזה לא עניין את אבא בכלל.
מצאתי עבודה ובמשך חצי שנה העברתי שליש מהמשכורת שלי כל חודש לאבא, כדי לשלם את ה”חוב”.
ייקח לי שבע או שמונה שנים לפרוע הכל ורק אז אהיה חופשיה באמת.
