סבתא, אל תכעסי עליי… אבל מאיפה יש לך כסף לכלבים האלו? בטח מאוד קשה לך… בחדר היה חם, אור לבן, ר…

סבתא, אל תקחי את זה אישית אבל מאיפה יש לך כסף בשביל כל הכלבלבים האלה? נראה לי שלא קל לך בכלל
בחדר היה חמים, אור לבן, ריח של חומר חיטוי, והשקט ההוא, שתמיד יורד בדיוק לפני שאומרים את האמת הלא-נעימה.
ד”ר מתן בדיוק הוריד את הכפפות שלו והתבונן על הכלב הקטן ששכב על שולחן הטיפולים. הוא רעד כולו. רגל אחת שלו הייתה חבושה ברישול, כנראה עם איזה פיסת בד קרועה, והיו לו עיניים גדולות, רטובות כאילו הוא לא מבין למה העולם כואב לו.
ליד השולחן עמדה היא.
גברת גאולה.
זקנה קטנה־קומה, עטופה במעיל פוך כבד, למרות שכבר לא באמת היה קריר בחוץ. סרט לראש אסוף מתחת לסנטר, בדיוק כמו שסבתות עושות, והידיים משולבות ומכווצות, כמעט כאילו היא מתנצלת שהיא תופסת מקום באוויר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה אצלו.
האמת? בזמן האחרון היא כבר באה כמעט כל ערב.
פעם עם כלב שדרסו.
פעם עם אחד שמגרד עד עצמותיו.
פעם עם כזה עם פצע שכבר מסריח מעצב ישן.
ופעם עם איזה אחד שלא זכה לאוכל זה יומיים.
וכל פעם, מתן תמיד הופתע מחדש:
היא שילמה.
לא הרבה, לא בהצגות ולא במניפת שטרות.
רק שולפת בשקט את הכסף, מארנק מתפורר, כאילו נורא לא נעים לה להטריח.
באותו ערב, אחרי שגמר את הבדיקה, מתן כבר לא התאפק.
לקח נשימה עמוקה ושאל בקול רך, אבל מלא סימני שאלה:
סבתא את סולחת לי, כן? אבל מאיפה יש לך כסף לכלבונים האלו? באמת, בטח קשה לך
גאולה מצמצה מהר.
הביטה לרצפה.
וחייכה חיוך קטן, עייף.
קשה, בן־יקיר אבל לא קשה כמו שלהם.
מתן שתק.
אז היא הזיזה את המטפחת טיפה מהמצח, כאילו נהיה לה חם מרגש, והתחילה לדבר באיטיות, שקט, בלי למהר.
כל מילה כאילו מתגלגלת מתוך שנים של חיים.
יש לי קצבת זקנה קטנטנה.
בקושי משלמת על החשמל והתרופות ועל החשבון של הגז
אבל אתה יודע מה?
מתן הנהן.
כשאני יוצאת מהבניין בערב אני רואה אותם.
בצד של הרחוב.
הם מביטים בי בעיניים האלו, כאילו אני התקווה האחרונה שלהם.
היא בלעה רוק.
ואני לא יכולה, דוקטור פשוט לא יכולה להתעלם.
שובר לי משהו בלב.
כאילו הם קוראים לי בשקט.
מתן הרגיש איך משהו מתכווץ לו פנימה.
אבל איך את מסתדרת? הוא לחש בשקט.
את באה הרבה והטיפולים עולים
גאולה צימצמה עוד יותר את המעיל עליה, כאילו מגינה על עצמה מהעולם.
לא תמיד מסתדרת כמעט אף פעם.
מורידה מעצמי.
והתחילה לספור על האצבעות, כאילו זו רשימת קניות:
לא קונה בשר לעצמי.
חיה על תפוחי אדמה, שעועית מה שיש.
והבגדים המעיל הזה עוד מנפילת הבורסה, אבל מחמם עדיין.
ולפעמים גם מדלגת על איזה כדור אבל אל תגלה לאף אחד.
מתן הרים את המבט, מופתע.
סבתא אסור ככה
היא הפסיקה אותו בתנועה קטנה.
יודעת, יקירי.
אבל תדע אותי זה כבר לא כואב כמו שלהם.
ואז, לראשונה, מתן ראה אצלה משהו אחר בעיניים.
לא רק עייפות.
עצב עתיק.
כאב של שנים־שנים, עד שהוא הופך להיות חתיכת נשמה.
גם לי היה בן, היא לחשה.
וברגע שאמרה “בן”, הקול נחנק לה.
גידלתי אותו הכי טוב שיכולתי.
אבל הלך לי מוקדם מידי.
למתן הרגיש פתאום גוש בגרון.
ומאז בבית שלי שקט.
שקט מוגזם.
וכשמצאתי את הכלבלב הראשון, רטוב, רועד, ליד הכניסה אימצתי אותו ישר.
חייכה שוב.
הבית נהיה טיפה יותר חי.
לא מילא את החור, לא באמת
אבל נתן סיבה לפתוח עיניים כל בוקר.
ד”ר מתן הביט בכלבלב על השולחן.
ואחר כך שוב בה.
הבין.
גאולה לא באה רק עם חיות.
היא מביאה איתה חתיכת לב, כל ערב מחדש.
היא באה להציל את מה שאפשר להציל כדי שגם היא עצמה לא תהיה אבודה לגמרי.
את יודעת מה הכי מפחיד אותי? היא שאלה בלחישה, כמעט נבוכה.
לא העוני
מתן הרים גבה.
האדישות.
שאנשים עוברים לידם כאילו אלה פחים.
ואני אם אתעלם גם אקח חלק בזבל הזה.
עצמה עין, המשיכה:
אז עדיף לי לאכול פחות
אבל לדעת שעשיתי משהו טוב.
היה דממה בחדר.
למתן שרפו העיניים מרוב רגש.
הוא לא מאלה שמורידים דמעה בקלות.
אבל בערב הזה משהו בו באמת נשבר.
הוא חתם על הדף, סגר ת’תיק, והחליק לה במתינות.
סבתא מעכשיו כל הטיפולים לכלבים שלך עליי.
גאולה נתקעה במקום על מושבה.
לא, בן־יקיר אי אפשר
עוד איך שאפשר, הוא אמר בהחלטיות.
יודעת למה?
הביטה בו.
כי הזכרת לי למה בכלל נהייתי וטרינר.
גאולה שמה יד לפה.
העיניים שלה התמלאו דמעות.
דוקטור אני לא עושה פה שום דבר גדול
מתן חייך, עצוב קצת.
ועוד איך עושה.
בעולם שכולם מדלגים שמאלה את עוצרת.
הרים את הכלבלב בזהירות, ליטף אותו, ואמר:
יהיה בסדר, קטנצ’יק.
והסתובב לאחור.
וסבתא לא לוותר על הכדורים שלך. נמצא פתרון יחד.
גאולה הנהנה, מתייפחת בשקט.
וכשהלכה באותו ערב, מחבקת את הכלבלב, מתן הביט אחריה כשנעלמה במסדרון.
אישה קטנה.
קצבה קטנה.
חיים לא פשוטים.
אבל לב נדיר כמו חמסין ביום כיפור.
אם המעשה הזה דיבר אלייך, תן ותעביר הלאה.
אולי היום מישהו צריך תזכורת שטוב לב זה בכלל לא עניין של כסף אלא עניין של נשמה.