סבל, בתי! עכשיו את בחברה אחרת, והמנהגים שלהם חייבים לכבד. נישאת, לא באת לביקור.
איזה מנהגים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
שמע, חמות טובות? לא שמעת שזו אפשרות?
יוצאת להסתובב! יוצאת להסתובב! היא לא משקרת! קראה שושנה כהן, עומדת באמצע המטבח, פניה חמות מזעם ועיניה בוערות כלהבה. אם הבעל יוצא, האישה אשמה. מה עוד אסביר לך?
חמותה הייתה ברעש. צעקה על החמות, תמר לוי, כאילו היא ניזונה. כל זה בגלל שהיא חשה שהבעל, בנם של ברק, בורח מאמונתה.
תמר, רווקה צעירה בעיניים גדולות ותמימות, נעמדה דחופה אל הקיר, מנסה לשכנע את האישה הזועמת.
שושנה כהן, זה לא הגיוני. יש לו משפחה, ילדים ניסתה תמר להצדיק, אך חמותה הפריעה בזריקה של יד, כאילו דוחפת זבוב מציק.
המשפחה? הילד שלך שמונע מאיתנו להיכנס? חזהה בנימה מזלזלת. חינוך, בין השאר!
איזה חינוך, שושנה? יוחנן רק בן שנה. הוא עדיין קטן, חישבה תמר בקול נמוך.
קטן? קימתה האישה. אצל נכדים של אלחנן הקטנים אף יותר. הוא בא בידי, לא מתרגל, כמו היא נגעה בכיוון חדר הילדים.
בעצם, הוא נכד שלכם, אמרה תמר, קולה רועד. הילדים מקבלים תחושות של אנשים רעים. אולי זה למה הוא לא בא אליכם.
אנחנו רעים? אתה תכף תצא מן הבית! חמתה בקול רם. ובעלת הבית, על מי את מסתמכת? של מי האוכל? של מי הכסף? לאהבתך!
תמר נכנעה לשתיקה, כבר אלף פעמים ביקשה מבארי, בעלה, לחיות בנפרד מהוריו, אך הוא, בן משפחת כהן המפנק, לא ראה צורך. הוא אהב לשהות בבית ההורים, מרגיש כמו בטן של ישו. הוא הולך לעבודה בשלווה, בעוד שהזקנים מתמודדים עם כל העבודות הביתיות כביסה, ניקיון, בישול. לא חיי יום-יום, אלא אגדה!
בינתיים, חמותה המזויפת של תמר חיפשה שלל תכנים. תחילה תמר ניסתה לבנות קשר עם חמותה, לעזור בבית, לתמוך, אפילו להקשיב לתלונות אינסופיות על השכנים. אך עם הזמן הבינה שהמאמץ לשווא.
היא רצתה להיות טובה, אך שנאתה את החמות, ולא הסתירה זאת.
הבאת לבית את המפגרה הזאת, כאילו בנות נורמליות אינן קיימות, סיפרה שושנה כהן לשכנתה, כאשר תמר עמדה בפינה, אוספת את הצעצועים שהפזר בארי, וכל זה נשמע.
גם בכפר אחר היא הולכת! יש לנו סבתות חזקות יותר, עובדניות וחכמות.
אל תספרי! חיזקה שכנתה, בובת הקטנה מאיה, שכבר חרטה את עצמות כל הכפר.
אני מבינה שאת לא יכולה לשנות דבר. את, שושנה, אמרת שהידיים שלך אינן בשלים. אין מה לעשות.
אינך מבינה כמה! שום דבר לא סומך עליך היא תוריד, תשבר. והילד שלה לא דומה בכלל.
אצל נכדים של אלחנן זה שונה. ילד רגוע, חכם. זה הילד שלנו מתנהג, מתעצבן. נראה שהגנים אינם מתאימים.
כאשר החיים הפכו לבלתי נסבלים, תמר קראה לאמה בכפר סמוך, מתלוננת ובוכה, והיא ענתה:
סבל, בתי! עכשיו את בחברה אחרת, והמנהגים שלהם חייבים לכבד. נישאת, לא באת לביקור.
איזה מנהגים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
שמעת פעם על חמות טובה? כולנו עוברנו את זה, ואת תצטרכי לעבור גם. העיקר אל תראי חולשה. סבלי.
תמר הבינה שלא תוכל לשכנע את אמה הפחדנית, ואיימה שהיא תתקשר לאביה.
תתחרט על אביך! היססה האמא. הוא נמצא במצב של פטור זמני, צעד אחד משמאל ויתפסו את אביך!
תמר ידעה שכל זה. אביה, מיכאל, אהב את בתו היחידה. הוא קיבל פטור על פשע משכנע שעשה כשמישהו פגע בתמר בחנות המקומית. הוא היה אדם חם וקל.
אוקיי, לא אגיד לאבא, ענתה תמר. אבל אם הם ימשיכו כך, אם החמות תתנהג כך אינני יודעת מה אעשה.
הכל יסתדר, יקירתי, חזרה האמא, מנסה להרגיע. כמה שבועות וכבר תשכחי את השיחה הזאת.
הקשר עם החמות לא השתפר. שושנה כהן נראתה כמתעצמת יותר, כאילו תמר היא האחראית לכל הרע. אפילו בעלו של שושנה, יוסף, זקן ועייף, לא סבול יותר.
למה את צועקת על הילדה כל כך? ניסה יוסף ביום אחד להירגע, כאשר המריבה הגיעה לשיא. היא תברח מאיתנו!
אני הולכת! קראה שושנה כהן, זועמת, אחזיר כל שקל שהוציאנו במשך השנים! ואת הילד שלה אקח, שלא יגדל במשפחה חסרת ערך!
תמר ידעה שהחמות משמעה שטויות, אך עדיין החשש היה רב, במיוחד כי היא עדיין אהבה את בעלה בארי.
החשדות על בארי שמבלה עם אהובתו לשעבר, אוקסנה, נותרו רק שמועות כפריות, אותו דבר שהשכנות כמו שושנה כהן משזירות.
הזמן עבר, והחמות המשיכה בטונקתה. באחד הימים, אחרי נצחון קטן עליה, היא סיפור על מעשיה לחברת השכנות המפורסמת, מאיה, ואז לחברתה הבאה ולבעלה כך הסיפור על “הניקייה המתקדמת” הגיע לאביה של תמר.
אביה, מיכאל, איש חזק גבוה כמעט שני מטר, כתפיו רחבות, חשב שלא הרבה זמן יימשך. הוא לקח גרזן שלזה הרגע חצה עצים, לא הוריד את המעיל, עלה על האופנוע הישן שלו מדגם “קמול”, וללא מילה לאישה, נסע לכפר הסמוך להציל את בתו מהשבי המבזה.
באותו רגע בבית של שושנה כהן פרץ קונפליקט אמיתי. אם אם נותרה לרגע רק עם תינוקו יוחנן על ספה צהובה-כתומה, חזרה לקבל חיתול רענן, וגילתה כתם חום קטן מתחתיו. העיניים של החמות ראו את הכתם כחור שחור, עומד לבלוע את כל הבית. היא הופיעה כחלום סוער ונקראה בקול רם:
הרסת את הספה! אהובתי! מכירה כמה היא עלתה? היו נותנים לך ידיים, ואז לתפוס אותן, כדי שלא תיפגע!
אסיים את הכול, אבקש לנקות, ניסה תמר להרגיע, ביד רועדת קיבלה מטלית.
מה תנקי? היא חדשה! איך תדעי? מעולם לא קנתה במזומן!
ואתם מתלוננים? נאנחה תמר, ובאותו רגע היא נזכרה לבקר על החמות שגרה על גב של בעל.
פני שושנה כהן חיממו באדום, והקול שלה הרקיע:
תסתכלי עלי! די חסר מוסריות!
נגבזי את הכתם, ואז צאי עם בנך! תחיי איתי ותצטרפי עד שתלמדי איך להתנהג בכבוד!
תמר, בוכה, ניסה לשטוף את הכתם, אך הוא התעקש להישאר, כאילו צוחק על חוסר כוחו. יוחנן, מרגיש את המתח של אימו, צעק בקול חזק, בכי שלו העלה עוד יותר את הלחץ.
שושנה כהן נעמדה מעל תמר, המשיכה להרעיף עליה קללות מיוחדות, ולא שמה לב שכשהדלת נפתחה, הופיע מיכאל אביה של תמר, עומד כמו מצבה, ידו אוחזת בחזקת הגרזן.
בזמן קצר, שושנה הרגישה נוכחותו, הסתובבה, עיניה נצפו על כלי הנשק. היא ידעה היטב שאביו של תמר הוא אדם חם, ושהוא קיבל פטור זמן קצר על פשע של קונפוסי משלים. פחד חד חטף אותה.
“אהלן, מיכאל! אני כאן, מגדלת את תמר”
“חשבתי איך אתה מגדל,” השיב מיכאל בקול עומד, נכנס לתוך החדר בנעלי ביתו. הוא הרים את הגרזן מעל ראשו, קירק את שושנה, אך במקום להכות, הניח אותו בעדינות על כתפו והושיט ידו לתמר.
“בואי, תמר, אין צורך לשהות כאן,” אמר, והוציא אותה לשער.
“עצור, חותן,” קראה שושנה, מתאוששת מההלם, מנסה לחזור לשליטה. “מה אאמר לבני?”
“שתבוא בנך אליי בעצמו, עם אשתו, ואני אדבר איתו כאדם גבר,” השיב מיכאל במבט קפוא, שעוד יותר חורפי מהקפא של קרח.
מיכאל לקח את תמר ואת יוחנן, והלך בכביש השבילים. בארי, לבוש במכנסי קיץ, ניסה להגיע לבת בתשובה, אך פחד מהקול של חמותו. לבסוף, הוא הגיע והיה מוכן לדבר.
מיכאל חיבק את בארי, לחם את ידיו בחוזקה, והבטיח שכעת יגיד תמר יגור בשקט, והאב יגן עליה ועל הילד, ולא ייתן לה נזק.
מאותו היום שושנה כהן הימנעה מהניקוי של תמר והנכד, לא קראה להם, אפילו לא ברכת ברכה כשפגשו ברחוב.
בארי ותמר חיו בנפרד, והכל היה בהרמוניה ובהבנה. אולי זה היה שיעור של החמות, או פשוט אהבה אמיתית.
