טוב, נבצע מבחן DNA, חייכתי אל חמותי. אבל גם בעלך יבדוק את האבהות שלו
בטח, נבצע מבחן DNA, חייכתי אל חמותי. רק שגם בעלך יראה אם הוא באמת אב של בנך
משהו באורי בכלל לא מזכיר אותנו, אמרה לי חמותי ברגע שנכנסנו לדלת הדירה אחרי חופשת הלידה.
קפאתי עם תיקי בידיי. האם היא החליטה לפתוח את הסיפור הזה עכשיו?
אילה, די, הרגיע ברכה, חבּתו של חותני, שלמה גרשון, והוביל את אשתי לחדר אחר, והעיף אליי מבט חומל.
נשארתי לבד עם אורי. «לא מזכיר?» הביטתי בבני: שיער צהוב, עיניים כחולות, אפוי קטן. בדיוק כמו סבא שלי בתינוקות. צריך לבקש מאמא את תמונותיו הישנות להשוואה.
החשיבה נקטעה כשקול אמא הגיע מהמרפסת. היא דיברה בטלפון עם אבא, היה ברור:
יש לך נכדו נולד, ואת עדיין לא תתחתכי!
היא קפצה את השיחה בקול כועס. כשראתה אותי, נאנחה:
מצטערת, קאתי, קלקלתי לך את היום. קיוויתי שהאב שלך יגיע. אבל אפילו נכדו לא משכנע אותו לשים את הבקבוק בצד.
אין בעיה, אמא, חיבקתי אותה. זה לא אשמתך.
במהלך הערב, סביב שולחן החג, קיבלו את הקרובים ביותר. חמותי כמעט החזיקה בכעס, אך חותני ובני, דן, ניסו להקל על האווירה. אחרי שהאורחים הלכו, דן חיבק אותי:
תודה על הבן שלנו.
הזמן רץ מהר. הצעדים הראשונים, המילים, הלילות ללא שינה. קנינו דירת קוטג’ בירושלים, החלפנו רכב, והאורי החל ללכת לגן.
אני חוששת מהגן, אמרתי לדן. הפגישות עם ההורים, הצ’אטים
הכל יהיה בסדר, הרגיע.
אבל השקט נרמס על ידי חמותי. בקיץ בקוטג’ היא הפכה למרוחקת יותר: היא נמנעה מאורי, הסתכלה עליו בחשד קר.
תסתכלי עליו, רעדה בקול כשהיה ברגע שטיפלנו בצלחות. חום, ברק בכתפיים את בטוחה שזה הילד של דן?
ואתם בטוחים שהחתן של שלמה גרשון הוא אב של בנכם? שאלתי בקול רם.
היא נחרדה.
איך את מעלה את זה?!
ואתם? קראתי, יצאתי מהבית, אספה את החפצים ונסעתי עם אורי הביתה.
מחרת אספנו את מבחן הDNA. התוצאות לא הפתיעו אורי אכן בן שלנו. לא סיפרתי לאף אחד, רק שמתי את המסמך בתיק.
אבל חמותי לא ויתרה. ביום הולדתו של שלמה גרשון היא חזרה:
בת של הנכד היא העתק של הסבתא! והנה כאן? הצביעו על אורי בזלזול.
משכתי בחשאי את התוצאה ושמתיה אל פניה:
הנה, קראו. החשדות שלכם טועים. אולי תתמקדו בעצמכם במקום בחפצים שבארון?
פניה הלבנו.
כעבור כמה ימים, דן חזר הביתה נבוך.
קאתי ישב על הרצפה, לחצן את ראשו בידיו. אנחנו עם חותני עשינו מבחן. יצא הוא לא אביי.
חיבקתי אותו, חסר מילים.
מאוחר יותר, שלמה גרשון הגיע אלינו.
אני מגיש גט להפרדה מאילה, אמר בביטחון. אבל אתה, דן, תישאר לי בן לנצח. הדם אינו מהות.
דן בכה והחבק אותו.
כך המשפחה שלנו התמודדה עם המטלטל הזה. חמותי נותרה לבד, ואנחנו, למזלים, התחזקנו יותר.
האירוניה של המזל: אילו לא היו הפקפוקים שלה, האמת הייתה נשארת בצל.
חלף חצי שנה מאז הפרדת שלמה מאילה. החיים נראו משודרגים: דן מתרחק מהקשר עם האמא, אורי מבלה סופישבת עם סבא ובאב, ואני פחות מתבהרת מכל שיחת טלפון.
ערב אחד, כששטיפתי כלים, צלצל טלפון ממספר בלתי מוכר.
קאתי? קול גברי חנוק נשמע בחוסר וודאות. זה חבר לתיכון שלנו.
כף ברזל נופלה לתוך הכיור.
שמעון? לא ראיתי אותו עשר שנים, מאז שעברנו לעיר הגדולה.
צריך שניפגש, זה חשוב.
על מה?
זה קשור לחמותי.
נפגשנו בבית קפה פתוח ברמת גן.
אילה חיפשה אותי, אמר הוא, מסובב כוס מינרלים. היא אמרה שאורי הוא הילד שלי כי הוא כה חום כמוני. והציעה לי כסף.
מה?!
היא הייתה בטוחה ש הוא אחזה בבושה. שמישהו בינינו היה.
אלוהים, היא חולה! צעקתי. היא באמת חשבה שהילד נולד ממני?!
שמעון קיי. ידעתי שפעם הוא נמשך אלי, והוא ספג את נישואיי בחשש.
אני סרבתי לעשות מבחן. אמרתי שזה לא נכון אני לא יכול לעזור לילד. ואם עדיין אהבתי אותך, לא אשבור את המשפחה שלך.
ידיי רעדו. חמותי לא רק השיחה להאשים היא בנתה תסריט פגוע כדי לכפוף אותי.
הסברתי הכל לדן. הוא הלבן:
אם כן, היא שיגרה לא רק לאב… היא רוצה להרוס גם את המשפחה שלי.
מחרת שלמה גרשון היכה בכניסה, קרא בקול רם:
אילה תבעה בתביעה! דורשת חצי מהקוטג’!
על איזה בסיס?! קרא דן בכעס.
היא אומרת שאין לה מה לחיות ממנה. הפנסיה מועטה, היא רוצה למכור את הקוטג’.
בערב צלצל הטלפון. אילה, בפעם הראשונה בחודשים רבים.
שמחים? קולה הרעיל נשמע מלא שנאה. הרסנו את המשפחה, ועכשיו משלים. את האשמת את זה, בחורה משונה!
שקרנית! קראתי. התעלמת מבני!
אורי לעולם לא יהיה נכד שלי, היא שרקה והניחה את השיחה.
שבוע לאחר מכן הגיע מכתב מעורכת הדין שלה: דרשה למנוע משלמה לגרשון לראות את אורי, בטענה שאין לו קשר דם.
זוהי נקמה, לחש דן, מחזיק בניירות. היא לא בריאה.
שלמה גרשון חייך רק:
תנסו.
השופט דחה את כל דרישותיה. ואף אחרי שמיעת הסיפור, הזהיר אותה על אשמת לשון הרע.
ביום החלטת הסיום, שלמה גרשון הראה תמונה ישנה: דן קטן על כתפיו, שניהם צוחקים.
זאת המשפחה, אמר. לא הדם, לא השם. זה.
אורי רץ וקולע בחיבוק חזק לסבא:
סבא, אתה הכי טוב!
אילה נותרה לבדה לחלוטין.
חלף שנה. פסענו בטעות בפארק וראינו אותה יושבת על ספסל, לבד, מבט ריק. אורי, ללא שנאה בלבו, הניף ידו ונתן לה קריצה.
היא הסתכלה משם.
חמתה? שאל דן.
לא, עניתי בכנות. חבל על אלה שהיא פגעה.
והלכנו הלאה, אל שלמה, שמזיז את אורי באבק תנינים על נדנדת הפארק.
אל המשפחה האמיתית שלנו.
