יומן, 5 בפברואר, מודיעין
היום אני זוכר איך סבא, יעקב, ניסה לשגר את הכלבה מהחצר. לפני שהחלפתי את הנעליים הממולאות ברעיוני, ראה אני לילי, השפצתי את אצבעי אל זכוכית החלון והלכה אליי במקפץ:
סבא, תראה! היא קראה. כלבה!
מאחורי השער רצה כלבה שמלה, שחורה ולכלוך, עצמות בולטות בגב.
איזה חיית מחמד שוב, גרגר יעקב, מתלבש במגפיים משוררות, שלושה ימים זה חוזר על עצמו. תזוזי משם!
הוא רעש במקל, והיא קפצה חזרה, אבל לא ברחה. נעמדה כמה מטרים משמאל, רק מביטה.
סבא, אל תזיזי אותה! לילי אחזה בשרוול שלו. היא בטח רעבה וקפואה!
יש לי די בעיות משלי! השיב הוא בקול קצוץ. היא רק מביאה קרצרים ומחלות. חזור לשם!
הכלבה הנמכה את זנבה והתרחקה, אבל ברגע שיגרש יעקב מעבר לדלת, חזרה מיד.
החיים שלי עם סבא נמשכים חצי שנה מאז שאיבדתי את ההורים ברכסי החרמון. יעקב קיבל אותי לביתו, אף על פי שלעתים הוא לא ידע איך להתמודד עם ילדים. הוא נוטה לשקט, לשגרה שלו.
עכשיו יש לי ילדה שמצליחה לבכות בלילה ולשאול: «סבא, מתי יחזרו אמא ואבא?» איך אפשר להסביר שיישארו חסרי חזרה? סבא רק משפר קולותיו ויורה את פניו. קשה לנו לי ולו אבל אין ברירה.
אחרי הצהריים, כשסבא נרדם מול הטלוויזיה, נזחתי בחשאי אל החצר עם קערת מרק שיירדה.
קחי, קוקה, לחשתי. קראת לה כך? שם יפה, נכון?
הכלבה ניגשה בזהירות, שתתה עד הסוף, ואז שכבשה על רגליה, מביטה בי תודה ונאמנות.
את טובה, לחשתי אליה. ממש טובה.
מאז, קוקה לא עזבה את הבית. היא שמרה על השער, ראתה אותי ללכת לבית הספר, חיכתה לי לדרך חזרה. כאשר יעקב יוצא החוצה, הוא צועק:
שוב את! כמה פעמים אפשר?
קוקה כבר ידעה: האדם הזה נובח, אבל לא נושך.
השכן, שמח ששמע את הרעש, עמד על גדרו מעשנת סיגריה וחשב:
פזיז, אל תדחוף אותה.
למה? קרע יעקב. אני צריך כלב כמו כאב שיניים!
אולי השיב שמואל, אלוהים שלח אותה אליך בכוונה?
יעקב חשף רק נחר.
שבוע עבר, וקוקה נשארה על השער, בכל מזג אוויר, בחרף הקר והקפאון. אני ממשיכה להגיש לה אוכל בחשאי, ויעקב מתיימר שלא רואה.
סבא, אפשר לשים את קוקה בחדר האור? ניסיתי לדחוף בעיניי בזמן הארוחת ערב. שם יהיה יותר חם.
לא! הוא נלחץ על השולחן. בבית אין מקום לחיות!
אבל היא…
אין שום “אבל”! חסרי סבלנות!
הקיץ נגמר, אבל הלילה לא רדף את יעקב לשינה. בבוקר הוא הפקיע מהחלון לראות את קוקה מתמקמת קפואה על השלג. חשב לעצמו: «תמות בקרוב», ואז חשה בתחושה לא נעימה בלב.
שבת, הלכתי לקרח באגם הקטן. קוקה עקבה אחרי, ישבה על שפת האגם והציצה עליי.
תראו איך אני מסתדרת! קראתי ונסחפתי למרכז האגם.
הקרח נשבר ברעש חזק.
נפלתי לתוך מים שחורים וקרים, משוטטתי, צעקתי, והקול שלי נבלע בגלי המים. קוקה עמדה לרגע, ואז רצה חזרה לבית.
יעקב פיצל אש בלהבות, שמע נביחה רועשת, והפנה אליי. הוא רץ אחרי קוקה שהיתה במרוץ, וקולו נחלץ:
לילי! צעק, רץ אחריה.
הוא ראה אותי על הקרח, ראה את הקהל קפואה, והשתולל:
תחזיקי! הוא קרא, תפס במקל ארוך. תחזיקי, נכדתי!
הוא נגרר על הקרח שבור, נמשך אלי, הציל אותי וחזר איתי לחוף. קוקה ניבתה והייתה קרובה, כמעט נלחמה על עצמי.
הייתי כחולה, יעקב משחזר אתי שלג, מנפח את פניי, מתפלל בקול רם.
סבא, לחשה ילדי, קוקה, איפה היא?
היא ישבה לידנו, רועדת בקור או בפחד.
כאן היא, ירד בקול חנון יעקב. כאן.
מאז זה, יעקב לא צעק יותר על קוקה, אבל עדיין לא מרשה לה להיכנס לבית.
סבא, למה? היא הצילה אותי! שאלתי.
הצילה, צלחת. אין לה מקום אצלנו.
למה?
כי זה המנהג שלי! קרא בקול רעם.
הרגשתי כעס, הוא נבט על עצמו, לא הבין.
השכן שמואל בוא לשתות תה, ישב במטבח, עישן.
שמעת מה קרה? השאל בעדינות.
שמעת, חקר יעקב.
כלב טוב, חכם.
קורה.
צריך לשמור עליו.
יעקב השתהה, הרים כתף:
שומרים, לא משחררים.
כן, אבל איפה הוא נוהג לישון בלילה?
בחוץ, הוא או כלב או לא.
שמואל הוביל מבט מבולבל:
אתה מוזר, פאשי. הצלת את נכדתך, ובכל זאת מותרת עבורך חוסר תודה.
אני לא חייב את הכלב! יעקוב קרא בקול רועש. האכלנו, לא נריבנו זה מספיק!
צריך לשמור על האנושיות, לא רק על השור.
שמואל השתתק, ידע שהוויכוח חסר תועלת.
פברואר היה קר, שלג עף, כמו שהחורף מבקש להוכיח מי הוא המלך. יעקב ניסה לפתוח שבילים, בבוקר שלג עד האזור. קוקה נותרה על השער, חיוורת, פרוותה נשרפה, עיניה נראו עייפות, אך היא לא הלכה.
סבא, הלכתי לשחרר את שורו, תסתכל על קוקה. היא כמעט מתה.
היא ישבה כאן מרצון, השיב יעקב. אף אחד לא הכריח אותה.
אבל היא…
די! הוא קרא בחוזק. כמה פעמים על אותו נושא? נמאס לי מהכלב הזה!
הרגשתי פגיעה, נשתקתי. בערב, כשקראתי את העיתון, אמרתי ברצינות:
היום לא ראיתי את קוקה.
ומה? שחרר יעקב, בלי להרים מבט.
כל היום לא ראיתי אותה. אולי היא חולה?
אולי היא ברחה סוף סוף. לנה לה דרכה.
סבא! איך אתה יכול לדבר כך?
איך צריך? הוא הניח את העיתון, הביט בי. היא לא שלנו! היא של מישהו אחר!
אנחנו חייבים, לחצתי בחשאי. היא הצילה אותי. ולא קיבלנו לה מקום חם.
אין מקום! הוא חימם את השולחן. בבית לא גן חיות!
בכיתי והלכתי לחדר שלי. יעקב נשאר בישיבה, והעיתון הפך לשקוף בפניו.
באותו לילה סערה חזקה גרמה לבית לרעוד. הרוח נשתקה בצינורות, הזכוכיות רטטו, השלג פגע בחלונות. יעקב לא הצליח להירדם, הפך במיטה והרהר:
מזג אוויר של כלבים, הוא לחש לעצמו. ואין לי שום עניין בזה!
אבל הוא חשב על כך, והבין שהדבר ממש משנה.
בבוקר הרוח נפסקה, הוא קם, הכין תה, והוציא מבט אל החלון. החצר הייתה מכוסה שלג עד לתקרה. שבילים נעלמו, ספסל נחת על גבו. ליד השער…
משהו שחור חבוי בשלג.
כנראה זבל שהועבר, חשב יעקב, אבל הלב שלו נגע ברגש חזק.
הוא לבש מעיל חורף, נעל מגפיו, יצא לחוץ. שלג עמוק עד הברך, הוא הלך עד לשער ועמד.
בשלג היה קוקה, קפואה, רק אוזניים וזקן קצה זקוף נחשפו.
מתה, חשב יעקב, ואז חשה משהו מתפרק בתוכו. הוא נענע שלג, גילה שהכלבה עדיין חיה, נושמת בקושי, מבטה סגור.
חח, לחש יעקב. למה לא הלכת?
קוקה רעדה בקולו, ניסתה להרים את ראשה, אבל נעלה.
יעקב נעמד, הרים אותה בעדינות. הייתה קלה עצמות ושער בלבד, אבל חמה.
תחזיקי, לחש יעקב בידיו הקפוצות, והחזיר אותה לשער. הוא הכניסה למבקר, אחרי זה לשירות המטבח, שם שם אותה על שמיכה ישנה ליד התנור.
סבא? ברחתי אליי בחליפה, בחדר. מה קרה?
היא קפאה שם, תיסגר יעקב. תן לה להתחמם.
קפצתי אל קוקה:
היא חיה? סבא, היא חיה?
חיה, חיה. תכניס חלב לקערה, חם.
עכשיו! רצתי אל האף.
יעקב היה ברכיים ליד הכלבה ומלטף אותה, והרהר: «איזה אדם אני? הביאתי אותה למוות, והיא עדיין כאן. מאמינה, כנראה, שהמזון שלה היה חינם».
קוקה פתחה בעיניים מעט, הביט בי תודה. קולו של יעקב רעד כשסיפר:
החלב מוכן!
קוקה לקחה בקושי, שתתה, ואז שתתה שוב. אני ולילדתי ישבנו וצפינו איך היא שותה, והרגשנו כאילו נוצר נס.
בצהריים קוקה כבר ישבה, בערב הלכה על הרצפה ברגליים רועדות, ויעקב התבונן בה וחשב:
זה זמני! ברור? חזקי ואז תצא החוצה!
אבל ליליה רק חייכה. היא ראתה איך סבא מוסיף לה חתיכות בשר טובות, איך הוא מכסה אותה בחום, איך הוא מחבק מבלי שמישהו יראה.
הוא לא יזניב אותה, חשבה הילדה. לעולם לא.
בבוקר יעקב קם מוקדם, קוקה הייתה על שטיח ליד התנור, מביטה בי בעיניים חקרניות.
טוב, קמת? גרגר יעקב, מתלבש. כן, כן.
הכלבה הזיזה בזנב, כאילו בדקה שלא יזרקו אותה שוב.
אחרי ארוחת הבוקר, יעקב נעמד במעיל, יצא לשטוח את החצר. הלך לאורך הגדר, עבר על גבי הסלון הישן, ראה את האוהל הישן ליד האח.
ליל! קרא אל הבית. תבואי אליי!
הילדה יצאה, קוקה רצה אחרי, נראתה קרובה אליה, אך כבר לא הסתכלת על יעקב.
תראה, הוא הראה על האוהל. הקורת נשברה, הקירות רקדו. נראה לי שצריך לתקן.
למה, סבא? שאלה ליליה.
למה למה? גרגר יעקב. המקום ריק, אין בו תועלת.
הוא לקח קורות, פטיש וברגים, החל לתקן את הגג, מתלונן על כל פיסת ברזל שנפלה. קוקה ישבה קרוב, מבינה למה הוא מנסה.
עד הצהריים, האוהל קיבל קורת גג חדשה. יעקב הכניס שמיכה ישנה בפנים, הציב קערות מים ואוכל.
הנה, הוא נגח, מנגב זיעה. מוכן.
סבא, שאלה לילית בקול שקט, זה לקוקה?
למי עוד? גרגר יעקב. אין לה מקום בבית, היא צריכה לחיות בחוץ, לפי ההגיון לפי הכלבים.
הילדה חיבקה אותו:
תודה, סבא! תודה!
טוב, טוב, הוא השיב, נזף קל, אל תתלוסלי. וזכור זה זמני! עד שנמצא לה בעלים נורמליים.
הוא ידע שלמעשה לא ימצא. קוקה כבר לא תזדקק לאף אחד חוץ מאיתנו.
באותו הרגע הגיע השכן שמואל, הביט באוהל המשודרג, בכלבה, ובפנים של לילית.
ראית? חייך משולש. לא לשווא אלוהים שלח אותה.
תזוז עם האלוהים שלך, גרגר יעקב. רק חבל, זה היה רק עבודה.
נכון, חבל, השיב שמואל. הלב שלך טוב, רק מסתיר אותו עמוק בפנים.
יעקב רצה לטעון, אבל ויתר. הוא הביט בקוקה שמריחה את הבית החדש, לילית מחבקת אותה, והבין שהם הפכו למשפחה.
טוב, קוקה, אמר בעדינות. זה הבית שלך עכשיו.
הכלבה הסתכלה עליו זמן ממושך, שכבה ליד האוהל, כדי לראות את פתח הבית שבו גרו האנשים שהיא אהבה.
