הסתובבו סביב!
אשתו יצאה לשגרה מקצועית, בתהבית נשלחה לבית ההורים, ואלון נשאר לבדו כמעט בלתי יאומן.
מרינה, אשתו, כמעט ולא נודדת, אבל כשהקולגה חלתה נאלצה היא לנסוע למפגש חירום חוזה קריטי בחברתן היה צריך להיסגר. אלון, שמכיר את עולם העסקים משנתו הראשונה, הוביל אותה לתחנת הרכבת ולאחר מכן חזר הביתה.
בדרך פתאום נזכר שאין לו ארוחת ערב. מרינה עזבה, ולכן הוא יצטרך להכין בעצמו. היה אפשר לעצור בבית ההורים, אך אז בתהבית הייתה דורשת לחזור אליהם, והדבר היה יוצר ריצה של שיעורים, קפיצות במטבח ללא פיקוח האם וחוסר מנוחה. הוא חפץ במנוחה, והעומס בעבודה לפני החגים היה כבד.
התחיל לשקול הזמנת משלוח, אך בסופו של דבר מצא את עצמו בחזית של שופרסל. למרות שהוא אינו חובב את הרעש של הקופות, השטף של אנשים המזרקים עגלות וסלים, משתרעים אל המשלוחים ובקושי מחכים בתור, גרם לו להרגיש כמתבונן בחלום.
אלון נודד בין המדפים עם סל חצי מלא במזון ובקופסאות של בירה כהה, מקפיד על “מנוחה מלאה” במצב של חוסר פעילות. קרוב אליו נעמדה אשה זקנה, קטנה וצלולה, עטויה במעיל כהה ובצעיף כתום שמנסה להחליק מהר מדי, והיא מתקנת אותו באדיבות.
תורו של האשה הגיע. על המדף נראו לחם, קופסת סוכר בחבילות קטנות, גבינה מותכת, שתי חבילות קמח ועוד דברים שונים. היא הניחה על מגש קטן את הכסף, והקופאית, מבט עייף ומזג פנים של חוסר סבלנות, ספגה אותו.
חסרים לי עשרים שקלים! קראה בקושי.
ידיה של האשה חיפשו במזוודה, והיא אמרה:
עכשיו, יקירי, יש לי
אינני יקירתי, תזזי, את מאחרת את כל התור! קראה הקופאית.
הקופאית התכופפה מעט, פתחה כתפיה והביטה באישה במבט מזלזל. אלון, שמצא את המצב מציק, זרק לקופאית את ההפרש במילים:
בואו נסיים את החישוב, אחרי הכל.
האירוע נראה כחלף, אך האישה הזקנה, שלקחה את הקניות, פנתה אליו ואמרה:
תודה, בני, אבל יש לי
הקופאית בקול רם דרשה שלא לגרום לעיכוב:
תצאי מפה, סבתא!
הזקנה, מתביישת, נחתה על רצפת השוק המלבנה, רגלית רפויה. אלון חש רחמים עליה. האנשים! איננו מצליחים לעיתים להראות חן או רחמים, חשב, והאווירה החלישה במקצת.
לבסוף, הוא יצא מהקופה, אך בפתחו עמדו האישה הזקנה, מחייכת באופן שהיווה אור חיי חלום.
מצאתי! היה לי מטבע קטן בכיס. קחי, היא שלפה כמה שקלים שבורים.
האש שמא בחזהו של אלון חיממה, והוא ענה במהירות:
אין צורך! זה רק מטבע קטן. סלחי, היה לי חוסר סבלנות והייתי עייף.
במחשבה מהירה, לקח ממנה תיק קטן, משוחרר משנות השבעים, שנראה כמתקפל בלי משקל.
האם את רחוקה? אוכל להעביר אותך לבית? שאל הוא, מנסה לתקן את טעותו.
לא, אני כאן, מעבר לפינה, השיבה, והצידה התחילה ללכת לעבר הבית.
הוא עדיין נוהג היה להוביל אותה, אך היא סרבה, והם הלכו ברגל, משוחחים על הדרך.
את גרה לבדה? יש לך עוזרות? שאל אלון בקצב מתון.
אני לבד, השתתקתי אל האבדון, קולה רעד. היה לי נכד, כמו שלך, חכם, טוב, שעזר לי בכל. הוא עבד במוסך, ידיו זהבו. גדלתי אותו מהתיכון כשאיבדתי את ההורים.
הדממה שלפה את הרגעים הקשים. בתודעתו של אלון נשמע צליל צלצול, כמו זיכרון ישן של קול מהשגרה.
לפני שנה נפטר אחי שלמה מהשירות, סיפרה, רק שניים שרדו, והם הפכו לנכים.
אלון נזכר בחבר לנצח, שגר במוסך, ששמו היה שמואל פוגל, שלמד יחד איתו באותו כיתה. הוא נגע בזיכרון ויזכר את השיחות על חיי היום-יום במוסך, על העוגייה והחלב, על המרתף של האולפן.
נעים, שמי נועה פטריה, קראה בקול גדול.
פטריה? איך הכרת? שאל הוא.
הוא הוציא את זיכרון ילדותו, כשחברו למוסך, יצא משרפתת העבר והיה שם באותו היום באחת מבתי העלייה.
הם הגיעו לבית של האישה, עלו לקומה השנייה, והיא הזמינה אותם לשתות תה, אם לא היה ברצונה לדחוף.
אלון הציב על השולחן את כל המוצרים שבאמצעותו הוא הביא, חוץ מהמשקאות, ודרש ממנה לקחת את מה שרצה. אין מקום לדחייה.
על השולחן נראו נקניק, חמאה, קופסת שפרוטים, חבילה של עוגיות, בננות ומיץ תפוחים. זה היה עזרו הראשוני, אך לא האחרון. הוא התחיל לבקר אותה בתדירות, לשאול אם יש צורך בתיקון, במזגן, במקלחת.
היא הודתה לו, כמעט וחרתה על מתנות קטנות, ובשעת תה סיפרה לו את סיפור חייה:
נולדתי ב1948, באותו השנה הקשה, האח הקטן היה לי, אבא בחזית, אמא טיפלה בנו עד שלקחה את דרכה. נעשיתי עובדת בכביש שיטפח את הלב של המתפללים, אמא נלקחה ברכבת, רציתי לצעוק, הקטנה לא הבינה.
חיי בבית היתומים, אז האח והדוד לקחו אותנו, הביאו אותנו לעיר תל אביב. אבא לא חזר. כאן גדלתי, נישאתי.
המשפחה? שאל אלון.
אין עוד, כולם קברון. ראשונה נעלם הבעל, חולה קשה. אחר כך הבת עם החתן… הלכו לים לשחייה בלילה, סערה קלה, מריה, בתנו, שקעה, החתן ריצה להצלה, אבל הגלים גרמו להם להיסחף. רואים אותם רק במחשבות.
איפה האח? שאל הוא.
ברחבי העולם, שולח כסף לכל כרטיס אשראי, אבל איני יודעת את המספרים, רק רושם במקומות שונים.
הציע אלון להתקשר: נוכל לחייג?
היא חפצה במגירת המטבח הישנה, הוציאה פתק שם כתוב “אלכס”. אלון חייג מיד, קיבל קול שמח וענה:
שלום, אלכס? שלום, מדברת נועה פטריה, האחות של יוסי.
הדברת שיחה פתחה דמעות על לחייה של נועה, אך קולה היה שמח.
אמר שהוא יגיע בקרוב! אה, תודה לך, אלון. אתה אדם טוב. כמה זמן לא דיברתי עם אחי? הטלפון יקר לי. אלכס מתקשר לעיתים לשכנים, היא קוראת לו.
החיים של נועה פטריה נראו כחלום רחוק, מלא סבל.
אלון ראה איך הוא מתקרב למצב של עזרה, קנה לה טלפון חכם מדגם סמסונג, הזין את המספר שלו ואת של אחיה, טעון אותו בכרטיס אשראי, לימד אותה להשתמש בו.
כך הוא נמנע מלצרות הקופאות המתעצבנות כאשר היא חישבה את המטבעות. היא הודתה, קשרה לבתה כובע פרוותי עם כפפות, והייתה מרוצה.
מרינה שביתה ציינה את אכפתיותו של אלון והזמינה את נועה פטריה לארוחת צהריים כמה פעמים. אלון סיפק לה מצרכים, והיא נרתעה בתחילה, אך מהר מצאה חברות עם מרינה הידידותית.
באותו זמן, האחת משתי האבות בחייה של נועה הלכה לעולמה, והיא שלחה תודעה חמה לנועה.
בכל פעם שיצא מאלון, הוא שומע קול רך: שמרו על עצמך, אלוקים, תודה על הכל.
***
נועה פטריה כבר איננה בחיים, והסיפור נכתב לזכרה ולזכר אחרים בודדים. לפעמים צריך להסתכל סביב, אולי מישהו זקוק לעזרה מבלי שנראה.
