יומן אישי 25 באפריל
הבוקר חזרתי שוב למושב כדי לבקר את הדודה שולמית, האחות הגדולה של אמא שלי. אמא ביקשה שאשגיח עליה לפני שנפטרה, ואני משתדל לעמוד בהבטחה. דודה שולמית כל כך נמוכה וזקנה כמה פעמים כבר ניסיתי לשכנע אותה לבוא אלינו לתל אביב, אמרתי שיהיה לה חדר משלה בדירה, שבחצר הבניין יכולות לצאת איתה לטייל נשים בגילה שהיא לא תהיה בודדה. אבל היא בשלה אין מצב שתעזוב את הבית שלה במושב.
אז כל שלושה חודשים אני מבקש חמישה ימי חופשה ללא תשלום טוב שאני מנהל מחלקה ואיפשהו יכול להרשות לעצמי את זה. יובל, המנכ״ל, גם חבר טוב שלי והכל תמיד מסתדר. השנה, בגלל הלחץ בעבודה, לא הספקתי להגיע בפורים והגעתי רק אחרי פסח.
אחרי החורף, דודה ממש התרופפה השכנה סמדר סיפרה לי שקראו לה פעמיים אמבולנס. ״למה לא התקשרת וסיפרת לי? כל פעם שאלתי בטלפון, תמיד אמרת שהכל בסדר”, אמרתי לה. סמדר חייכה באשמה: ״מה, שולמית השביעה אותי לא לספר לך, שלא תדאג ותעזוב הכל בגללה. אמרה: כשאמות, תודיעי לו״.
יצאתי למכולת לקנות סוכר ומלח כמו שדודה ביקשה, וגם הבאתי אורז, קופסאות שימורים ועוד. כשחזרתי, ראיתי בחצר גור כלבים מגזע רועה כבן חמישה חודשים. הראש שלו ענק והפרצוף מחודד כזה.
״דודה, מאיפה הכלב הזה?״
״הוא הגיע לכאן לבד, לפני חודש בערך פתחתי את השער בבוקר והוא כבר חיכה לי על המדרגות, רועד מקור, כמעט שלד. אני האכלתי אותו מאז, שיהיה לי קצת שמח פה.״
התיישבתי וליטפתי אותו, והוא שם לי את הראש על הברך ונראה שמח. אהבתי כלבים תמיד, ובילדותי רק חלמתי שיהיה לי אחד כזה. וגם כשגדלתי, היה נראה תמיד שאין מקום לכלב. לאשתי, מיכל, היה פעם חתול שלוש שנים והוא נעלם. לא נולדו לנו ילדים, השלמנו עם זה, ונהנינו לנסוע, לטייל, להיות לעצמנו.
״איך קוראים לו?״
״קראתי לו נמרוד, כך קראו לחתול שלי בילדות.״
צחקתי: ״ומה, לכלב אפשר שם של חתול?״
״מה זה משנה, הוא מגיב לזה.״
בזמן שהייתי אצל דודה, נמרוד לא עזב אותי לשנייה. כשכבר התכוננתי לנסוע, ביקשתי ממנה שלא תסתיר ממני אם היא לא מרגישה טוב, שתזמין כל תרופה שצריכה ואני אטפל בזה.
״כבר עייפת אותך מספיק עם כל ההתרוצצויות האלה,״ היא אומרת לי. ״מה פתאום, דודה, את לא מעיקה עליי בכלל רק שתמשיכי לחיות ותזכרי תמיד שאני כאן בשבילך.״
והיא שואלת: ״רון, תוכל להבטיח לי משהו? אם יקרה לי משהו, אל תעזוב את נמרוד. הוא נפש חיה.״
״אל תדאגי, אדאג לו,” אמרתי. “אם צריך אמצא לו בית אצל חברים.”
״לא, רון, תיקח אותו אליך. אני חושבת שהוא הגיע לכאן בשביל סיבה.״
בדיוק אז נמרוד הניח לי שוב את הראש על הברך, הביט לי ישר בעיניים.
״בסדר דודה, אם צריך אקח אותו.״
כעבור חודש דודה שולמית נפטרה. קברתי אותה, עשיתי עליה ‘שבעה’ עם השכנים, אפילו הלכנו יחד אני ונמרוד לביקור בבית העלמין. ואז הגיע הרגע לחזור לתל אביב. הבאתי לו רצועה ומחסום, שתכננתי לנסוע איתו באוטובוס. קניתי לנו כרטיס ב-אגורה (שקל חדש), במושב האחורי, שם מותר חיות.
כשהגעתי לאוטובוס, הכלב פתאום התפרע ונהם על גבר שישב ליד החלון. האיש הסתכל עליי ואחר כך על נמרוד:
״תגיד, זה זאב?״
״זה לא זאב, זה הרועה שלי נמרוד.״
״נראה כמו זאב אני צייד, מכיר כאלה,״ הוא עונה לי.
נמרוד שוב שינן שיניים ונהם.
״רק תוריד אותו מפה, או שאני אטפל בו!״
״עדיף שתשתוק ותיסע בשקט,” עניתי לו.
הצייד ברח לשבת במסדרון.
נותרנו אני ונמרוד לבד. הסתכלתי לו בעיניים, ״תגיד נמרוד, אתה באמת זאב?״ הוא הניח ראש על הברך שלי, זנב משתובב.
טוב, אתה כלב נהדר גם אם יש לך קצת זאב בדם.
האחראית באה:
״מי זה רועה או זאב?״
״הגבר הזה סתם דמיין,” עניתי, “זו פשוט כלבה מגזע מיוחד, היא עובדת איתי בחיפושים.”
״טוב, יש לך אישורים בשבילה?״
חיפשתי בחזות כנה, ״אוי, שכחתי את הניירות שלה בקופה כשרכשתי את הכרטיס. הרי בלעדיהם לא היו נותנים לי כרטיס!״
״ברור,” הנהנה.
כמובן שלא היו לי מסמכים מי שישבה בקופה הייתה הבת של סמדר, שכנה של דודה שלי.
כשהגענו לתל אביב, הלכתי מיד איתו לווטרינרית בשכונה.
היא בחנה אותו ושאלה: ״אתה עובד בקרקס? זה נראה זאב.״
״האמת, לא מהקרקס הוא מהמושב. דודה שלי נפטרה, ביקשה שאקח אותו. מאז הוא איתי,” סיפרתי.
היא חייכה: ״אתה יודע, זה תערובת אחד ההורים כנראה רועה גרמני, השני באמת זאב. כאלה כלבים לרוב רגועים, נאמנים ושלווים. תן לי לרשום אותו ולהתחיל חיסונים.״
מיכל, אשתי, התאהבה בנמרוד מרגע שהגיע. היא זו שמקלחת, מאכילה, מטיילת איתו. מאז עברו עשרה חודשים.
בחופשת חנוכה, היה ערב קר, ומיכל רצתה לצאת קצת מהבית, לצעוד בנשימה עמוקה עם נמרוד. יצאו יחד לפארק ביאליק, רק עשר דקות הליכה מהבניין.
בהליכה בשבילי הפארק, נמרוד חדל פתאום, קפץ לשיחים ונעלם בחושך. מיכל קראה, דאגה הוא לא חזר חמש דקות ארוכות. בדיוק כשחשבה להתקשר אליי, ראתה מרחוק כיצד הוא חוזר, מחזיק משהו בין השיניים.
נמרוד הניח לפניה חבילה זה היה תינוקת, קטנה, חיה. מיכל, כרופאה בעצמה, מיהרה להזעיק מד״א ואת המשטרה.
הם הגיעו במהירות היא עצמה לא יכלה להצטרף בגלל נמרוד, אבל חזרה איתו הביתה ואז באה לבית החולים יחד איתי. שם אמרו לנו, שזו תינוקת בת חודש, בריאה. עטופה בבד, פתק: “שמה יעל, בבקשה תנו אותה לאנשים טובים”.
מיכל ביקשה לראות אותה. כשלקחה אותה לידיים, לא יכלה לעזוב. רק הביטה בי ואני מיד הסכמתי הבנו ששנינו רוצים אותה.
הודענו לעובדת הסוציאלית שמיכל רופאה ושאנחנו רוצים לאמץ את יעל ושלא יעבירו אותה לאף מקום אחר.
חודשיים לאחר מכן, ילדה קטנה, יעל, בעלת עיניים שחורות גדולות, עברה לגור איתנו. מי שהביא אותה אלינו היה נמרוד, הכלב המיוחד שמצא אותי בדרך כה בלתי צפויה בדיוק כמו שדודה שולמית ניבאה.
