נו, תקשיב, חייבת לספר לך משהו שקרה אצלנו במשפחה, זה כמו סיפור רק שלנו, כן?
אז ככה, לפני כמה חודשים גדי נסע לכפר קטן בצפון כדי לבקר את הדודה שלו, דודה תמרה, האחות הבכורה של אימא שלו. אימא שלו ביקשה ממנו לפני שנפטרה, שישמור עליה וידאג לה. דודה תמרה כבר אישה קטנה ומבוגרת, כזאת קלאסית בסגנון של פעם. גדי כל הזמן ניסה לשכנע אותה לבוא לעיר, אמר לה שיהיה לה חדר משלה אצלהם, שהיא תוכל להסתובב בגינה, יש שכנות בגיל שלה, יהיה לה עם מי לדבר. אבל היא בשלה לא רוצה לעזוב את הבית שלה בכפר.
אז כל שלושה חודשים בערך הוא לוקח מהעבודה חמישה ימי חופש בלי תשלום ונוסע אליה. יומיים נשרפים על הדרך, שלושה ימים עוזר לה בבית, סוחב לה קניות, מסדר פה ושם. לשמחתי, גדי ראש צוות הוא הבוס של עצמו, והמנכ”ל בכלל חבר שלו, אז הוא מסדר לעצמו חופשות קצרות כאלה כשצריך. הפעם, היה כזה עומס בעבודה, הוא לא הספיק לבוא במרץ, והגיע רק בסוף אפריל.
כשכבר הגיע, ראה שדודה תמרה ממש נחלשה אחרי החורף. השכנה שלה, רונית, אמרה לו שכבר פעמיים היא רצתה להזמין לה אמבולנס.
ולמה לא התקשרת אלי? גדי שואל אותה. בכל פעם שביררתי, אמרת שהכל בסדר.
“רונית אומרת: נו באמת, תמרה ביקשה ממני לא לספר לך, שלא תדאג ולא תטלטל מהעבודה. היא אומרת: רק אם אמות, תעדכני אותו.
גדי קפץ למינימרקט לקנות לה סוכר ומלח, שזה מה שביקשה, וגם תפס קניות של דגן, קופסאות שימורים, ריבות וכל מה שהיה חסר. כשהוא חוזר הביתה, מי מחכה שם ליד המדרגות? גור קטן של כלב קנעני, כזה בן חמשה חודשים, ראש גדול, פרצוף מוארך כזה.
דודה תמרה, מאיפה הכלבלב הזה? שואל גדי.
אה, הוא פשוט הופיע פה לפני חודש. פתחתי את השער וראיתי אותו כולו רועד מקור, היה ממש רזה. כבר דאגתי לו שלא יהיה בודד לי.
גדי ליטף את הגור, וזה מיד הניח לו את הראש על הברכיים, כולו אמון. גם כשהיה ילד, גדי חלם על כלב, אבל אצלהם בבית לא היה אפשר. אפילו כיום, אשתו פעם אימצה חתולה, אבל יום אחד היא פשוט נעלמה. ילדים לא היו להם, רותי (אשתו) לא יכלה ללדת והם השלימו עם זה חיו בעיקר בשביל עצמם, יוצאים הרבה לטיולים.
איך קראת לחמוד הזה?
גולן, כמו החתול שלי שהיה פעם.
גדי פורץ בצחוק: לא בעיה לקרוא לכלב בשם של חתול?
מה זה משנה, הוא עונה לי.
בזמן שגדי אצל דודה תמרה, גולן לא מש ממנה. כשכבר עמד לנסוע, ביקש ממנה לא להסתיר ממנו כשלא מרגישה טוב. אמר לה שיגיע תמיד, ואם צריכה תרופות שלא תתבייש לבקש.
די, אני כבר מטריחה אותך מספיק. אבל לא נורא, לא נשאר לי הרבה.
עזבי שטויות, דודה, את לא מטרחה אף אחד אני שמח להיות פה.
ואתה מוכן להבטיח לי משהו?
ברור.
אם אני אמות אל תעזוב את גולן, הוא נשמה, לא איזה רהיט.
לא אשאיר, אדאג לו
לא, אני רוצה שתיקח אותו אליך, זה מרגיש לי שלא סתם הגיע לכאן.
ואז גולן נצמד אליו, מסתכל לו עמוק בעיניים.
סבבה, דודה תמרה, מבטיח.
חודש אחרי – דודה תמרה נפטרה. גדי קבר אותה, עשה לה תשעה ימים בבית עם השכנות, ואחריהם הוא וגולן הלכו יחד לבית העלמין להיפרד.
הגיע רגע לעזוב. גדי התארגן, הביא רתמה ורצועה והם הגיעו לתחנת הרכבת בכרמיאל. קנה כרטיס בקרון שמותר להעביר בו בעלי חיים. בפנים, פתאום גולן סומר שיער ונובח בחוזקה על מישהו שישב ליד החלון.
ההוא מסתובב, מציץ, ואומר:
השתגעתם? מביאים זאבים לרכבת?
מה זאב? זה הכלב שלי, גולן!
אני צייד, מכיר זאבים זה זאב!
גולן שוב מראה שיניים.
תעיף אותו מפה לפני שאעשה פה רעש!
אחי, שב בשקט. אף אחד לא מפריע לך.
עזוב, יש לי עוד שעה נסיעה, אשב במסדרון.
בסוף הם נשארו לבד. גדי מסתכל לכלב בעיניים ומלמל:
גולן, מה, אתה באמת זאב? הכלב שם לו את הראש על הברך ומכשכש בזנב. יאללה, לא משנה, אתה תותח.
נכנסת כרטיסנית:
תגיד, זה זאב או קנעני?
ההוא הגזים, זה קנעני מיוחד, ממש כלב חיפוש שלי.
אוקיי, יש לך עליו מסמכים?
כן, בטח, רגע
הוא מחפש בכיסים ואז מרים עיניים ואומר לכרטיסנית ולכלב במקביל:
אוי, שכחתי את המסמכים שלך בקופה, כשהוצאתי את הכרטיס.
“ברור,” היא אומרת לו, כאילו הכל בסדר הבת של רונית (השכנה של דודה תמרה) עבדה בכלל שם.
הם נוסעים, מגעיה לתל אביב. באותו יום גדי לוקח את גולן לווטרינר ליד הבית. ד”ר מיה שואלת:
אתה עובד בקרקס?
מה פתאום?
בגלל שהוא נראה חצי זאב.
גדי נשם עמוק:
זו לא חיה של קרקס, זה כלב שבא עם הירושה מהדודה שלי.
הווטרינרית מתבוננת מקרוב:
תשמע, זה חצי חצי קנעני וזאב. בדרך כלל כאלה רגועים ונאמנים, אין מה לדאוג. נעשה לו רישום וחיסונים, שתהיה מסודר.
רותי, אשתו, נדלקה על גולן טיפלה, רחצה, טיפחה אותו.
עברו משהו כמו עשרה חודשים, ואז בחופשת חנוכה, רותי החליטה להוציא את גולן לטיול בפרק הירקון בשעות הערב. פתאום, באמצע ההליכה, גולן מזדקף וכל כולו דרוך טס לתוך החושך. רותי קראה לו, התעצבנה, דאגה, ודווקא כשהיא מוציאה את הטלפון להתקשר לגדי, היא רואה את גולן חוזר עם חבילה בין השיניים.
היא רצה אליו היה שם תינוקת, חיה ונושמת! למרות שרותי בעצמה רופאה, היא מיד התקשרה למד”א ולמשטרה.
הצוות הגיע תוך דקות. רותי לא יכלה להצטרף כי היתה עם הכלב, אבל אחרי שהחזירה אותו הביתה, רצה עם גדי לראות מה קורה איתה.
בבית החולים אמרו להם זה בת, חודשית, בריאה. היה איתה פתק קוראים לה נעה, והאמא כתבה שהיא מבקשת לתת אותה לאנשים טובים.
רותי ביקשה לראות את התינוקת, וברגע אחד התאהבה בה. היא הביטה על גדי והוא מיד הנהן בחיוך.
היא אמרה לעובדת הסוציאלית שהיא רופאה ושהם רוצים לאמץ את נעה. לא עבר הרבה זמן ובבית שלהם נעה מצאה בית, התינוקת שגולן הכלב מצא. כמו שדודה תמרה אמרה לא סתם הכלב הזה הגיע אלינו.
