נתישְׁתָפִינָה, איני מתכוונת לחיות עם בנך, תאמרי זאת לו, אומרת שירה. ועם מי תגורי? למי את צריכה, כשאת עם הילדה? אין לי ברשמתך שם של נסיך בחוץ, משתהמת חמותה.
שירה אורזת את חפציה של הבת. היא שם את המעטה שלה בתיק לא הרבה, רק את הדברים ההכרחיים. עם השאר נדבר אחר כך.
תנועותיה רגועות ושיטתיות היא שמה בתיק את החולצה החמה של לילי, מסמנת בראשיתה. היא מוסיפה גם זוג נעלי בילוי.
היא כבר לא בוכה, לא מוטרדת הלילה חסר השינה היה מספיק כדי לקבל החלטה היא ויואב צריכים להתגרש.
היא שומעת אותו חוזר הביתה. הוא מביט בחדר השינה ולא מוצא שם את אשתו, פותח את דלת חדר הילדים. שירה מתחזה שהיא ישנה.
בבוקר, כשיואב מוכן ללכת לעבודה, הוא עומד בפתח חדר לילי, מתלבט ולא נכנס הוא דוחה את השיחה עם האישה לערב.
אבל לא תהיה עוד שיחה, כי שירה בעוד חצי שעה מזמינה מונית ויוצאת עם ילדה בת שנתיים, נועה, לבקר את הוריה.
לאחר מה שקרה אתמול, היא לא רוצה רק לדבר עם יואב, אלא אפילו לראותו.
היא הרגלה שהוא מגיע בשיכרון כל שישי, אך אתמול היה יום רביעי. בנוסף, בבוקר שירה ביקשה מהבעל להגיע מוקדם ולהישאר עם הילדה עד שהיא פוגשת חברה רונית הבטיחה למצוא לה עבודה מרחוק.
היא לא רוצה להשאיר את הילדה לבעל במצב זה, ומתקשרת לרונית בבקשה לדחות את המפגש. יואב מתעצבן:
עם מי את מתקשרת? על איזו מפגש אתה מדבר? הוא קורק לשירה.
אני מדברת עם רונית. קבענו להיפגש, אבל אני לא יכולה לעזוב את לילי איתך.
למה לא?
תסתכל במראה למי את דומה? לך לישון, מחר לעבודה, משיבה שירה ופונה למטבח.
עומד! צועק יואב ותופף את ידה של אשתי. מה איתך במצב שלי? תחשוב, היום יום הולדתו של ויקטור. תחשבי שאת נסיכה! אני מחליט איך לחזור הביתה. ברור?
שירה מנסה לשחרר את ידה:
תן לי ללכת! זה כואב! אתה באמת איבדת שפיות!
היא מושכת את היד, יואב מתנדנד וכמעט נופל.
אה, אז ככה! צועק הוא, ואז האגרוף שלו פוגע בפניה.
שירה תופסת את פניה. יואב, שנראה שלא ציפה למהלך כזה, משחרר את ידה ומנסה לומר משהו, אבל היא מתהפכת ונודדת אל הילדה.
תחשבי שאת נסיכה! צועק שוב הבעל וקופץ מהדירה.
החמות קוראת לשירה נסיכה. הבת לא מקבלת מיד את נתישְׁתָפִינָה.
עשרים ושנה אחת והיא עדיין תלויה בשרשרת של ההורים. היא לומדת! בזמן הזה כבר הייתה לי ילדה אחת והשנייה קרובה.
איש, בית, גינה, משק, והיא לומדת! נסיכה! תדאג לעצמך, קירוש! היה לך לבחירת בחורה קלה יותר!
גם הוריו של שירה אינם מרוצים מהחתן.
שירה, לאן את ממהרת? יואב הוא לא האיש האחרון על פני הארץ! מתאהבת? בואי תכירי, אפשר אפילו לחיות יחד, למרות שאני רואה בזה שלילה.
אל תיכנסי נישואין מייד! תחשבי האם את מוכנה לחיות עם אדם זה כל החיים? תסתכלי על המשפחה שלו, ולבסוף קבלי החלטה.
שירה מקבלת החלטה. חצי שנה מאוחר יותר היא מבינה שההחלטה הייתה שגויה. היא יכלה לעזוב, אבל היה מביך להודות שהורים צודקנים, ובנוסף היא הייתה כבר בתקווה.
הופעת לילי לא משנתה את יואב. הוא עדיין רואה שכל משימות הבית וטיפול בילד נושא של האישה.
חוסר בריאותה, מחלתה של הילדה וכל אירוע אחר אינם מצדיקים לו אם לא הוכנה ארוחת ערב, או שהדירה לא נקיה.
איאפשר להתמודד עם ילדה אחת! איך נשות אחרות מצליחות? בטח כשאתה יוצא לעבודה, היא שוכבת לישון!
אי אפשר שלא למצוא זמן לנסוע לשוק ולבשל ארוחת ערב, אומר הוא לשירה.
לילי משגרת שיניים, היא מתנשאת, ובחיבוק של הילדה אני לא יכולה לבשל. הזמנתי משלוח. אתה יכול לבשל כופתאות? או לשמור על הילדה, אני אדאג לארוחה.
הדברים אינם עוד בגווני הוורוד. במוח של שירה מתגברת ההבנה שהאם היתה צודקת כשאמרה לא למהר בנישואין ולהסתכל היטב על משפחת יואב.
כמה פעמים היא כמעט ברחה, אבל יואב הבטיח להשתנות והכל יהיה טוב. שירה האמינה בו והקיוותה.
אך אחרי אתמול, כשהוא נגע עליה לראשונה, היא הבינה שלא תסבול עוד.
כן, זה מביש מול ההורים, אבל היא לא רוצה לחיות עם גבר שלא מתבייש להרים עליה יד. יותר מכך, היא לא רוצה שגם לילי תגדל באותן תנאים.
אמא של שירה רואה מהחלון איך מונית נוחתת ליד הבית שלהם, והילדה יוצאת עם נועה בזרועותיה.
קובי, תראה, שירה חזרה עם החפצים. תעזור לשאת את התיק, אומרת היא לבעלה.
כאשר שירה חודרת לבית ומסירה משקפיים כהים, ההורים מתבוננים: העין השמאלית שלה נפוחה, מתחתיה חבילה כחולה.
זה יואב?! מתפלאת האם.
שירה מאשרת בעקב.
טוב, אני אארגן לו את זה עכשיו, רץ האב אל הדלת.
אבא, לא, אל תעשה, מפריעה הילדה. אני ארשיע אותו אחרת. אתה תעזור לי לאסוף את הרהיטים והמיטות של נועה מהדירה שלו.
האב והדוד, האח הגדול של שירה, יוצאים לאסוף את הרהיטים, ולאחר מכן ההאב לוקח אותה למרפאת פציעות.
אם תגישו תביעת נגד יואב, תעודה מהמרפאה לא תספיק, צריך ללכת למעבדה רפואית משפטית, מסביר הדוד.
מחר נבקר, אומר האב, צריך לקבוע פגישה.
יואב חוזר מהעבודה עם זר פרחים לבת ואורז משחק לילי. אבל הבית ריק. אף רהיט ולא מיטת נועה לא נמצאים.
הוא מנסה להתקשר לשירה, הטלפון כבוי. הוא מתקשר לחמותה. היא משיבה:
כן, שירה ונועה אצלנו. אל תבוא לכאן האבא עדיין מרגיש כאב בכפות הידיים. שירה תתבע בעצמה.
יואב ממשיך לחפש את שירה, אפילו ממתין לה בפתח בית ההורים, אך היא לא משיבה, ואם יוצאת לטייל עם נועה, היא רק מתדלקת בחצר.
אחרי שבוע הוא מקבל מסמכי גירושין. אז מתפרצת תותח של משפטים: החמות נתישְׁתָפִינָה מתגלה בפתח.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתה, אומרת שירה.
אני חושבת שכדאי לשוחח, לפחות נפתור את כל הפיסקאות, משיבה האמא. נלך, לא נזמין אותה לבית, עדיף לדבר בחצר כשנועה ישנה.
מתכוונת להתגרש? מיד חותרת החמות. אם זה לא לפי דעתך, תכתבי מכתב מיד?
יואב קיבל ממני פגיעה, אומרת שירה.
אז הוכחת את זה! ראה, הוא מגיע הביתה בשיכרון, אל תתעסקי איתו, תסכי, תחכי שינה.
ואת, הלכת לבדוק את הקשר, וזו נחתה על האגרוף. אז זה מביא לגירושין? להשאיר ילד יתום?
נתישְׁתָפִינָה, איני מתכוונת לחיות עם בנך, תודיעי את זה לו, אומרת שירה.
עם מי תחיי? למי את צריכה עם הילדה? אין לי ברשמתך קו תור של נסיכים, משתהמת החמות.
אף דבר, אני אסתדר לבד.
אם כך, אל תתמקדי בדירת יואב ולא תסמכי על מזונות, מוסיפה החמות.
הדירה שלו איננה נצרכת לי. ואני בהחלט אפתור מזונות, והמבקר המשפטי יהיה לצידי.
כך מתרחשת הקביעה: הגירושין מתבצעים מייד, והחלטת נזקי גוף משמשת כהוכחה. קבעו מזונות, ועוד ארבעה אלפים חדשים לשנה לתמיכה בשירה, עד שלנועה יעבור שלוש שנים.
חמישה שנים עוברים. ראשון ספטמבר, ליד בית הספר מתכנסת מצגת חגיגית: שורות רועשות של תלמידי חטיבה, ויולדות עם זרי פרחים גדולים. סבתא וסבא, ואמא מגיעים לשחרר את נועה לכיתה א’.
ואבא יבוא? שואלת הילדה, פונה אל אימא.
הוא יגיע, בטוח. הוא כבר התקשר שמגיע, משיבה שירה. והנה הוא!
שירה מנפנפת לגבר גבוה שמחפש את פניהם בקהל הצבעוני.
זה לא יואב. שלוש שנים לפני, שירה נישאה לאלכסנדר, הקולגה שלה. הם מצפים כיום לילד נוסף.
יואב נשאר רוּד. היו נשים שאהבו אותו, והיו כאלה שאוהבו אותו. אך ברגע שהקשר הפך רציני, מישהו תמיד הודיע לו מדוע האישה הראשונה עזבה.
העיר הקטנה, כולם מכירים זה את זה. בנוסף, יואב קיבל שם כינוי הפייטון של הספה.
אולי איפס תמצא אישה שלא תתבונן בזה, אך עד היום זה לא קרה. חוק ההד הוא אמיתי, אפילו שלא כולם מאמינים בו.
מה דעתכם? כתבו בתגובות. לחצו על לייק.
חברים, אם אתם רוצים לקרוא עוד סיפורים שלנו השאירו תגובה ואל תשכחו את הלייק. זה נותן לנו כוח להמשיך לכתוב!
